ב"ל 63714-05-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים (אם קיימים) הנובעים מהחלטת בית הדין, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח פסק דין – ב"ל 63714-05-23 יהודה זוביב נ' המוסד לביטוח לאומי** **מבוא** פסק דין זה עוסק בשאלת הכרה באירוע CRAO (חסימת עורק הרשתית בעין שמאל עקב תסחיף) שאובחן אצל התובע, מר יהודה זוביב, כפגיעה בעבודה. השאלה המרכזית שנדרש בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב להכריע בה היא האם האירוע הרפואי הנ"ל נגרם כתוצאה מ"תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. **עובדות רלוונטיות** 1. **התובע:** יליד 1957, עבד ברשות המיסים כנהג משנת 1989. 2. **האירוע הרפואי:** ביום 21/1/22 אובחן אצל התובע תסחיף בעין שמאל (CRAO). 3. **התביעה למוסד לביטוח לאומי:** ביום 5/4/22 הגיש התובע תביעה להכרה באירוע כפגיעה בעבודה. 4. **דחיית התביעה:** ביום 20/11/22 נמסרה לתובע הודעת דחייה, בנימוק שלא הוכח אירוע חריג בעבודה. **טענות הצדדים** * **טענות התובע:** * ביום 18/1/22 נמסר לו כי בקשתו למכסת שעות נוספות (50-80 שעות חודשיות) נדחתה ואושרה לו מכסה של 30 שעות בלבד, דבר שגרם לו לעגמת נפש קשה והפחתה ניכרת בשכרו. * למחרת (19/1/22), במהלך נסיעה לעבודה, התלונן על נושא השעות הנוספות והחל לסבול מסחרחורת וטשטוש ראייה. * ביום 21/1/22 אובחן האירוע המוחי. * התובע טען כי עדותו, הנתמכת בעדות חבריו לעבודה (גב' ברגבסט ומר חן), עדיפה על עדות נציגת הנתבע. * התובע טען כי האירועים מיום 18/1/22 ומיום 19/1/22 מהווים פגיעה בעבודה. * **טענות הנתבע (המוסד לביטוח לאומי):** * התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת להכרה בפגיעה בעבודה. * גרסאותיו של התובע לגבי האירוע החריג אינן עקביות ולא הובהרו. * גרסת התובע נסתרה בעדות נציגת הנתבע (גב' שני לוי) שציינה שהשיחה התקיימה מספר ימים לפני 18/1/22, לא הייתה חריגה, ולא דובר על דחיית בקשה אלא על הגשת בקשה לאישור מיוחד. * הפחתת שעות נוספות אינה אירוע חריג, אלא תהליך שגרתי הדורש אישורים. * מעדות יו"ר ועד העובדים (מר דורון לוי) עולה כי התובע קיבל 50 שעות נוספות לחודש, ולא 80 כפי שטען. * גרסת התובע לפיה לא יכול היה לנהוג התבדתה בעדות אשתו, והעובדה שהמשיך לעבוד ואף נהג לאחר מכן, מנתקת את הקשר הסיבתי. * התובע ציין בבדיקה הרפואית שהירידה בראיה אירעה ביום 20/1/22, ולא ב-19/1/22 כפי שטען, דבר השולל את תחושת הדחק הסובייקטיבית. **המסגרת הנורמטיבית – הכרה בפגיעה בעבודה** 1. **הגדרת "תאונת עבודה":** סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". 2. **דרישות להכרה (לפי בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה):** * התרחשות "תאונה". * קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין העבודה לתאונה. 3. **הרחבת הפרשנות של "תאונה":** הפסיקה, מתוך תכליתו הסוציאלית של החוק, הרחיבה את ההגדרה הקלאסית של "תאונה" (אירוע פתאומי, ניתן לאיתור בזמן ובמקום, המוביל לתוצאה ישירה) כדי לכלול "אירוע חריג בעבודה", כאשר הקשר הסיבתי אינו תמיד גלוי לעין. 4. **מתח נפשי מתמשך:** נקבע מפורשות כי מתח נפשי מתמשך, כשלעצמו, אינו מהווה "אירוע חריג" המספק את תנאי הפתאומיות, ולכן אינו בגדר "תאונת עבודה". עקרון זה כונה "מיקרו-טראומה נפשית" ולא הוכר בפסיקה. 5. **אירוע מיוחד:** עם זאת, אירוע מיוחד בעבודה, השונה מפעילות יום-יומית רגילה, יכול לעלות כדי אירוע חיצוני שניתן לקשור בינו ובין פגיעה נפשית, אך רצף של אירועים או מצב מתמשך אינם עונים על הדרישה לאירוע מיוחד הניתן לבידוד בזמן ובמקום. **הכרעת בית הדין – מן הכלל אל הפרט** בית הדין דחה את תביעת התובע, תוך שהוא מתבסס על מספר נימוקים עיקריים: 1. **אי העלאת טענות בזמן:** טענת התובע בדבר אירוע דחק בשיחה עם גב' לוי ביום 18/1/22 הועלתה לראשונה כחצי שנה לאחר האירוע הנטען, בעת הגשת ההליך הנוכחי. 2. **סתירות בגרסאות:** * **גרסת התובע מול עדות גב' לוי:** בית הדין העדיף את עדותה של גב' לוי. לפיה, השיחה על צמצום מכסת השעות הנוספות התקיימה בסוף דצמבר 2021 (בין 13-26 בדצמבר), ולא ב-18/1/22. בשיחה זו נאמר לתובע כי הבקשה המקורית לא אושרה וכי נדרשת בקשה לאישור חריג, ולא כי הבקשה נדחתה. * **אישור הבקשה:** הבקשה לאישור חריג אושרה ביום 23/1/22, לאחר שהתובע כבר היה בתקופת מחלה. לכן, טענת התובע כי נמסר לו על דחיית הבקשה ב-18/1/22 אינה מתיישבת עם העובדות. * **היקף שעות נוספות:** בית הדין מציין כי בניגוד לטענת התובע על 70-80 שעות נוספות, לרוב אושרו לו 60 שעות, ולעיתים אף 50 (לפי עדות יו"ר ועד העובדים). * **תיאור האירוע:** גרסת התובע לגבי תחילת טשטוש הראייה והסחרחורת השתנתה. בטופס BL/250 ובטופס התביעה למל"ל, התובע תיאר תחושות אלו כמתרחשות בבוקר 19/1/22 במהלך נסיעה לעבודה, תוך שהוא מתאר "שריפה בעין שמאל ועקצוצים כואבים", "סחרחורת ואי יציבות", ו"לחץ להגיע למשרדי מהר מעומס עבודה ומשימות". אולם, בית הדין מצא כי סיכום אישפוז מעלה כי התובע החל לסבול מטשטוש ראייה וחוסר יציבות ב-19/1/22 (יומיים לפני קבלתו לבית החולים), אך ללא אזכור אירוע טריגר. 3. **היעדר אירוע חריג:** בית הדין קבע כי הדיון סביב השעות הנוספות היה תהליך מתמשך, שנדון בין דצמבר 2021 ל-23/1/22, וכי התובע עצמו אישר כי פנה פעמים רבות בנושא וקיבל תשובה שהעניין בטיפול. בכך, בית הדין דחה את הטענה לאירוע חריג ופתאומי שיכול להיחשב כתאונת עבודה. 4. **היעדר קשר סיבתי:** בית הדין הדגיש כי לא הוכח אירוע חריג בזמן ובמקום, וכן כי התובע המשיך לעבוד ואף נהג לאחר האירועים הנטענים, מה שמנתק את הקשר הסיבתי בין האירוע הרפואי לבין העבודה. בנוסף, צוינו גורמי סיכון וסקולריים ברקע התובע (עישון, סוכרת, יתר לחץ דם לא מטופלים) ושינויים טרשתיים קשים ב-CT, מה שמחזק את האפשרות שמקור הבעיה אינו קשור ישירות לאירוע בעבודה. 5. **הלכת המיקרו-טראומה:** בית הדין הסתמך על ההלכה הפסוקה, לפיה מתח נפשי מתמשך אינו מהווה "תאונת עבודה" ולא ניתן ליישם במקרים כאלה את תורת המיקרו-טראומה (כפי שפורט בעב"ל 41728-06-17). **עקרונות משפטיים וחידושים** * **יישום הדוק של דרישת הפתאומיות והאירוע החריג:** בית הדין מיישם באופן מחמיר את הדרישה לקיום "תאונה" במובנה הקלאסי או "אירוע חריג" הניתן לבידוד בזמן ובמקום. המקרה מדגים כיצד תהליכים ארוכי טווח, גם אם גורמים ללחץ ודחק (כמו המשא ומתן על מכסת שעות נוספות), אינם עונים על הגדרת "תאונה" לצורך החוק, אלא אם כן מתרחש אירוע ספציפי וחריג בתוך תהליך זה. * **חשיבות התיעוד והעקביות בגרסאות:** פסק הדין מדגיש את חשיבות התיעוד הרפואי והעקביות בגרסאות המוצגות בפני הנתבע ולאחר מכן בפני בית הדין. סתירות בגרסאות, גם אם הן מתגלות בשלבים שונים של ההליך, עלולות להוביל לדחיית התביעה. * **קביעת גבולות להרחבת "תאונת עבודה":** על אף התכלית הסוציאלית של החוק, פסק הדין מבהיר כי קיימים גבולות להרחבת מושג "תאונת עבודה", במיוחד כאשר מדובר במצבים של מתח נפשי מתמשך או תהליכים ארוכי טווח. בית הדין מצביע על כך שהמחוקק הוא זה שצריך, במידת הצורך, להרחיב את מעגל הזכאים, והפסיקה הרחיבה ככל הניתן תוך שמירה על האלמנט התאונתי. * **הפרדה בין "דחק" ל"אירוע חריג":** הדגש בפסק הדין הוא על ההבחנה בין תחושת דחק או לחץ סובייקטיבי (שעשוי לנבוע מכל גורם, כולל דאגה כלכלית) לבין "אירוע חריג" אובייקטיבי, בעל מאפיינים תאונתיים. רק האחרון יכול להוות עילה להכרה כפגיעת עבודה. * **גורמי סיכון רקע:** בית הדין לוקח בחשבון גורמי סיכון בריאותיים רקע של התובע, כחלק מהערכת הקשר הסיבתי בין העבודה לאירוע הרפואי. קיומם של גורמי סיכון משמעותיים (וסקולריים במקרה זה) מחליש את הנטל להוכחת קשר סיבתי לעבודה. **מסקנה** בית הדין דחה את תביעתו של התובע להכרה באירוע CRAO כפגיעת עבודה, מכיוון שלא הוכח כי מדובר ב"תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק ובפסיקה. בית הדין קבע כי לא התרחש אירוע חריג, פתאומי וניתן לאיתור בזמן ובמקום, וכי גרסאותיו של התובע אינן עקביות ונסתרו על ידי הראיות. בנוסף, הועלו ספקות משמעותיים בדבר קיומו של קשר סיבתי ישיר בין עבודתו של התובע לבין האירוע הרפואי, הן בשל היעדר אירוע חריג והן בשל קיומם של גורמי סיכון רקע. פסק הדין מדגיש את הצורך בעמידה בדרישות הפורמליות והמהותיות של הגדרת "תאונת עבודה", גם כאשר מדובר במקרים מורכבים המערבים לחץ נפשי או בעיות בריאותיות.