ע"פ 10004-03-16

תקציר

הנאשמים, עודד המאירי ומאיר ביטון, ערערו על הרשעתם בעבירות של הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה, בעקבות הסדר טיעון. הם טענו כי השופט הפעיל עליהם לחץ להודות באשמה ולכן הודאתם לא ניתנה באופן חופשי. עוד נטען כי המאירי חזר בו מהודאתו בדיון בגזר הדין. בנוסף, שני הנאשמים ערערו על גזר דינם כמופרז. בית המשפט בחן את נסיבות הודאת הנאשמים ולא מצא כל אינדיקציה ללחץ או כפייה מופרזים. צוין כי טענותיהם הנוכחיות של הנתבעים לא נתמכו על ידי באי כוחם הקודמים, ותצהירי הנתבעים עצמם לא היו משכנעים. באשר לחזרה בה לכאורה, קבע בית המשפט כי דבריו של המאירי במהלך הדיון בגזר הדין אינם מהווים חזרה ברורה ומפורשת מהודאתו. בית המשפט הדגיש כי המאירי, אדם משכיל, ידע להתבטא בבירור אם ברצונו לחזור בו מהודאתו, אך דבריו העידו יותר על ניסיון למזער את אשמתו. בהתייחסו לגזרי הדין מצא בית המשפט כי השופט קמא שקל את כל הגורמים הרלוונטיים ולא סטה מהעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. גם העונשים שהוטלו עולים בקנה אחד עם מקרים דומים ועם עקרונות גזר הדין. עם זאת, בית המשפט לקח בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה ואת תרומתם של הנאשמים לחברה. לפיכך הופחת עונשו של המאירי לשישה חודשי מאסר, ואילו הקנס של ביטון הופחת ל-75 אלף שקל. לסיכום, הערעורים התקבלו באופן חלקי. הרשעתו של המאירי, אך עונשו הופחת לשישה חודשי מאסר. הקנס של ביטון הופחת, ושאר העונש נותר ללא שינוי. לשני הנאשמים ניתן עיכוב של 60 יום בביצוע גזר דינם.