בג"צ 3091/99

תקציר

פסק הדין בתיק זה מתייחס לעתירה שהוגשה בישראל, המבקשת לנתק את הקשר בין החקיקה הקיימת לבין ההכרזה על מצב חירום הקיים מאז ימיה הראשונים של המדינה. העתירה, הנמשכת כבר למעלה מעשר שנים, מבקשת לעדכן את חקיקת החירום שהפכה אנכרוניסטית ומיותרת. השופטים פוסקים לטובת המשיבים וקובעים כי אף שהעתירה הדגישה את הצורך בשינוי חקיקה, די בעדכונים ובהתחייבויות האחרונות של המדינה כדי למצות את העתירה לעת עתה. פסק הדין מכיר במורכבות וברגישות של מצבה הביטחוני של ישראל, ומכיר בכך שהמדינה עדיין אינה במנוחה וכי ייתכן שיהיה צורך בסמכויות חירום. עם זאת, השופטים מדגישים כי אין להשתמש בהכרזה על מצב חירום כקביים למניעת חקיקה מודרנית, והם מעודדים את המדינה להמשיך ולנתק את החוקים הקיימים ממסגרת מצב החירום. הם מציינים את ההתקדמות שחלה במהלך חיי העתירה, לרבות ביטולם או תיקונם של מספר צווים, ואת תהליכי החקיקה המתנהלים להחלפת חוקי החירום בחלופות מודרניות. בעוד השופטים מביעים חוסר שביעות רצון מקצב השינוי, הם מדגישים כי יש לאפשר לרשויות המוסמכות להמשיך בתהליך, מתוך אמונה כי יסיימו את העבודה. פסק הדין מכיר גם באתגרים הייחודיים הניצבים בפני ישראל כמדינה דמוקרטית הנתונה תחת איום מתמיד, ומתאר אותה כ"מדינה נורמלית שאינה נורמלית". בסופו של דבר, הצו המותנה מוסר, העתירה נדחית ומשאירה את המשך הליך החקיקה בידי המדינה. השופטים מדגישים כי אין לפרש את החלטתם כאישור למצב הקיים ומעודדים את המדינה להאיץ את מאמציה ליצור מערכת משפט המאזנת בין היבטים נורמליים וחריגים כאחד. פסק הדין מסתיים במסר כי יש להתאים את חקיקת החירום של ישראל למדינה דמוקרטית, ומטרה זו היא ברת השגה.