ע"א 7862/11

תקציר

פסק הדין משקף תיק משפטי מורכב הנוגע לערעורה של מרקור לבטל מספר הסכמי מכר עם חברות בשל אי רישום זכויות בחנות. ההחלטה מתייחסת למספר נקודות: האם תביעות מרקור פקעו בשל תקופת ההתיישנות; הלגיטימיות והעיתוי של הביטול; והדיוק בחישוב ההשבה. בית המשפט קובע כי תביעות מרקור לא פקעו שכן הן נופלות תחת התיישנות חוק המקרקעין, הנעה בין 15 ל-25 שנה. נקבע כי מרקור ניסה לממש את זכויותיו החוזיות באמצעות תקשורת מתמשכת עם החברות, אשר הודו בהפרות בכך שלא רשמו את הזכויות על שמו. בית המשפט מצא כי ביטולה של מרקור היה בתוך פרק זמן סביר, בהתחשב בנסיבות העניין ובהודאת החברות בהפרות החוזיות שלהן. פסק הדין בחן גם האם הביטול היה צודק, ובסופו של דבר קבע כי לא היה כל פסול במעשיו של מרכור. זאת ועוד, באשר להשבת רכוש, מצא בית המשפט קמא כי טעה בית משפט קמא כאשר ניכה מסכום התביעה הכנסות מדמי שכירות ולא מסך התמורה ששולמה על ידי מרכור. למרות שהחברות טענו כי שיטת החישוב של פסק הדין הייתה שגויה, בית המשפט הדגיש כי אין לקפח את מרקור רק בטענה לאומדן בתביעה. השופט זילברטל, בתמיכת סגן הנשיא והשופט נ' סולברג, קיבל את ערעורה של מרכור, אישר את ביטול ההסכמים וחייב את החברות לפצות את מרכור. עוד קבע בית המשפט כי על החברות לשאת בשכר הטרחה המשפטי של מרכור, וקבע כי בשל הליכי חדלות פירעון מתמשכים בהם מעורבות החברות, על מרקור לבקש פירעון לצד נושים אחרים, ולא לצפות לפירעון מיידי.