ע"פ 6448/95

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי אין זה ראוי ששופט שדן בבקשת מעצר ינהל גם את הצהרת ההסגרה באותו מקרה, שכן היא עלולה ליצור מראית עין של משוא פנים. זאת, על מנת להבטיח את הפרדת ההליכים, שכן השופט כבר גיבש חוות דעת על הראיות שהוצגו במהלך דיון המעצר. ההחלטה מדגישה את ההבדל בין הליך המעצר לבין הליך ההסגרה, ומקבילה אותו להבחנה בין הליך מעצר לבין משפט לגופו של עניין. בית המשפט מבקש למנוע את התחושה כי נטל ההוכחה עבר אל הנאשם להוכיח את חפותו, ובכך לחזק את העיקרון לפיו הנטל מוטל על התביעה לאורך כל ההליך. לפיכך, הוגש ערעור על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה מלדון בבקשת ההסגרה, ובית המשפט העליון הורה כי אותו שופט שדן בבקשת המעצר לא ינהל את הדיון בהכרזת ההסגרה.