ע"א 223/52

תקציר

פסק הדין היה לטובת המערער, מנחם גרייבר, שתבע את יורשו של דודו, זליג גרין, להסיר את ידיו מחלקת קרקע בתל אביב. הקרקע המדוברת נרשמה על שם דודו המנוח, וולף גרייבר. זליג טען כי הוא החזיק בקרקע בהסכמת הבעלים ולחילופין התביעה התיישנה. בעוד שהשופט פסק תחילה לטובתו של מנחם, בית המשפט המחוזי ביטל אותו בנימוק טכני – אי הוכחת זהותו של הדוד כיורשו של התובע. עם זאת, בית המשפט העליון ראה בכך טעות משפטית וקיבל את הוכחת זהותו לכאורה של מנחם. היא גם הפריכה את טענותיו של זליג בדבר חוק ההתיישנות, שכן טענתו בדבר החזקה במקרקעין בהסכמת הבעלים סותרת את עדותו שלו. בית המשפט מצא כי הודאתו של זליג בחקירתו הנגדית, לפיה אין לו זכות בקרקע, שוללת את הגנת ההתיישנות שלו. יתר על כן, בית משפט השלום נמצא מוסמך לדון בתיק למרות טענת ההתיישנות, שכן הוא יכול היה להעריך תחילה את זכותה של ההגנה. מאחר שהגנתו של זליג נעדרה כל שחר, הוחזרה החלטת השופט לפסוק לטובתו של מנחם. החלטה זו פסקה את הוצאות התביעה למנחם וקבעה תקדים לסמכות שופטי השלום במקרים כאלה.