ת"א 2562/80

תקציר

התיק סובב סביב משק חקלאי בבעלות הוריו המנוחים של התובע והנתבעים, שהם אחים. התובעת טענה כי המשק, הממוקם במושב פועלים, נמסר לה כדין על ידי האגודה השיתופית לאחר מות הוריה, ולכן אין לנתבעים כל טענה לגביו. מנגד, הנתבעים עמדו על כך שהחווה היא חלק מהירושה שלהם, שכן להוריהם יש זכויות קנייניות עליה. בית המשפט בחן את מעמדה המשפטי של החווה על פי דיני החוזים, דיני הרישוי והקניין ודיני האגודות השיתופיות. נמצא כי זכויות ההורים, ולאחר מכן האגודה השיתופית, הוגדרו בבירור כזכויות של "רשות" בחוזה משולש שבו היו מעורבים מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית. על פי החוזה, לחברה הייתה סמכות זמנית בלבד על החווה והיא יכלה לבטל אותה בכל עת, מה שאומר שהיא החזיקה ברישיון ולא בחכירה. למרות אופיו האישי של הרישיון, שקל בית המשפט גם את השלכותיה של פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה, הקובעות כי חברות באגודה שיתופית אינה ניתנת להעברה בירושה. עם מותו של חבר, זכויותיו חוזרות לחברה. במקרה דנן, מאחר שהתובעת התקבלה כדין כחברה באגודה השיתופית, החווה ניתנה לה בצדק, ולנתבעים אין כל טענה כלפיה. פסק הדין מדגיש את מעמדן המשפטי המורכב של משקים חקלאיים ביישובי עובדים, בהם כפל הזכויות הן של המשק והן של החברות בחברה יוצר אתגרים משמעותיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי החווה המדוברת אינה חלק מהעיזבון וכי התובע הוא הבעלים החוקיים, והורה לנתבעים לשלם את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין.