ע"א 1947/91

תקציר

במקרה דנן, פתחה המשיבה בהליכים משפטיים נגד המבקשים, לרבות חברה הולנדית, בגין חוזה מחייב בדבר השליטה במלון הילטון בירושלים. ההליכים המשפטיים כללו הגשת מסמכים לבית המשפט באמצעות משרד עורכי דין בתל אביב, שהוגדר ככתובת להודעות בהסכם הבינלאומי, אך המשרד סירב בטענה שאינו מוסמך לייצג את החברה ההולנדית. התיק הגיע לבית המשפט העליון לאחר שבית המשפט המחוזי נתן תוקף לשירות מסמכים באמצעות תקנה 477 או 472 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט העליון בחן האם כללים אלה יושמו כהלכה, תוך שהוא מדגיש את תכליתה המיועדת של "המצאה" (מסירת מסמכים) כהודעה לנתבע ומסדיר את סמכותו של בית המשפט לגביהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי המונח "עורך דין" בתקנה 477 צריך להתייחס אך ורק לבא כוחו של הנתבע בעניין ההתדיינות המשפטית, ודחה את פרשנותו המרחיבה יותר של בית המשפט המחוזי שכללה כל משרד עורכי דין הרשום ככתובת להודעה. בנוסף, דחה בית המשפט העליון את תחולת תקנה 482, שכן מערכת היחסים בין החברה ההולנדית למשרד עורכי הדין בתל אביב לא הצדיקה את תחולתה. משכך, התקבל הערעור, והתיק הועבר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים, תוך ציון כי סוגיות אחרות כגון סמכות מקומית ותביעות נגד מבקש אחר נותרו ללא פתרון. בית המשפט העליון החליט שלא לפסוק הוצאות בשל ההגשות הארוכות שלא לצורך והשפה הבלתי הולמת בה השתמש בא כוח המבקשים.