ב"ל 15026-02-22

תקציר

על בית המשפט להכריע האם הנתבע שלל כדין את מעמדם של התובעים כתושבים לפי חוק הביטוח הלאומי. התובעים, כולם אזרחי ישראל, מחזיקים בתעודות זהות המציינות את מקום מגוריהם בתוך ישראל. הנתבעת הכירה בתובעים כדיירים ושילמה להם פנסיה לפני התקופה שבמחלוקת. אלא שכעת טוענת הנתבעת כי התובעים אינם תושבים, ומבקשת להשיב להם את התגמולים ששולמו להם. השאלה המרכזית היא האם התובעים מתגוררים דרך קבע בביתוניא שבשטחים. החוק אינו מגדיר תושבות, אך ניתן לקבוע אותו על פי מבחן הזיקה המרבית, כאשר למקום המגורים הפיזי משקל מיוחד. למבחן היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים, תוך בחינת קשרים פיזיים וכוונה. הנסיבות שיש לקחת בחשבון כוללות שהייה בישראל, נכסים בישראל, מגורים משפחתיים וקשרים חברתיים וקהילתיים. נטל ההוכחה מוטל על הנתבע להראות כי התובעים כבר אינם תושבים. חוקר הנתבעת ביקר בביתוניא ומצא שם את התובעים. התובעת הסבירה כי בשל נכותו הנפשית של בנה, הוא שוהה עם אביו בביתוניא מעת לעת. התובעת טענה בעקביות כי היא ובנה עפיף מתגוררים בערערה. ממצאי החוקר לא הספיקו להוכחת מגורי קבע בביתוניא, מה גם שהתבססו על ביקור בודד. מנגד, הציגו התובעים ראיות המצביעות על זיקה לישראל ולמגורים בה. בני המשפחה מתגוררים בישראל, עפיף מקבל טיפול בישראל, והתובעים מדווחים על עצמם כתושבי ערערה לרשויות השונות. לעומר רכב וחשבון בנק בישראל והוא עבד אצל מעסיקים ישראלים. המועצה המקומית אישרה את מגורי התובעים בתחומה. עדותם תיארה את מגוריהם בבית בערערה. בית המשפט מגיע למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי התובעים חדלו להיות תושבים. גם אם נטל ההוכחה היה על התובעים, הם הציגו ראיות מספיקות להוכחת תושבותם. אשר על כן, בית המשפט מקבל את התביעה ומורה על ביטול החלטות הנתבעת השוללות את תושבות התובעים. הנתבע יישא בהוצאותיו של כל תובע, ולצדדים הזכות לערער על פסק הדין.