בג"צ 4713/93

תקציר

בתיק זה של בג"ץ משנת 1994 ביקשו העותרים, שהם סוחרי קרקעות, לרכוש חלקת אדמה שהוגדרה בעבר כנפקדת והוחזקה בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. הם טענו כי יש לשחרר להם את החלקה על סמך הבטחה כביכול של אפוטרופוס קודם לשחרר נכסים כאלה לרוכשים יהודים. המגרש היה מעניין לצורכי ציבור, כפי שציין משרד הבינוי והשיכון. בית המשפט בחן האם הוועדה סירבה כראוי להמליץ על שחרור החלקה, והדגיש כי חוק נכסי נפקדים משמש להגנה על נכסי נפקדים לא רק לשימור אלא גם לאינטרסים של המדינה. החוק מעניק למדינה את הסמכות לנהל נכסים אלה תוך התחשבות בצורכי הציבור והמדינה עד להסכמים פוליטיים שיסדירו את מעמדם. בית המשפט קבע כי צורך ציבורי לשמור על הקרקע לפיתוח ציבורי מצדיק שמירה על מעמדה הנוכחי, ומאחר שבקשת השחרור הגיעה מהעותרים ולא מהבעלים הנפקדים, קבעה ההחלטה. הבטחתו לכאורה של האפוטרופוס הקודם נחשבה בלתי מחייבת, שכן לא היה אישור מפורש או ראיות למדיניות עקבית לשחרור נכסים כאלה. יתר על כן, פרקטיקות קודמות, שעשויות לאשר שחרורים ללא המלצות הוועדה, זוהו כמנוגדות לדרישות החוק והופסקו. העברת החלקה לרשות הפיתוח הוכרה כפעולה לגיטימית של המדינה לטובת הציבור, והטענות בדבר כוונות פסולות נדחו. בית המשפט דחה את העתירה והדגיש כי הוצע פיצוי כספי לעותרים אך סורב, ופירש זאת כאפיק הוגן שנסגר מבחירתם. ההחלטה אישרה מחדש את גישתה של המדינה לניהול נכסי נפקדים, והבטיחה שהם יוכלו לשרת מטרות לאומיות או ציבוריות עד לקבלת החלטות רחבות יותר.