ת"א 1238/99

תקציר

התובע תבע הכרה בזכותו לרכוש חלקת אדמה בירושלים על בסיס הסכם משנת 1970. לחילופין, ביקש להכיר בו כבעלים של חלק מהחלקה, בטענה כי זכותו בחלק זה גוברת על זכותם של הנתבעים. הנתבעים תבעו את הקרקע בהתבסס על מספר עסקאות שנעשו עם המוכר בשנת 1974. המוכר מכר גם חלקים מהקרקע לרוכשים אחרים בשנת 1964, ועסקאות אלה נרשמו בטאבו הירדני. התובע לא רשם את הסכמתו או הערת אזהרה בדבר זכויותיו במקרקעין עד שנת 1996. בית המשפט קבע כי ההסכם של התובע עם המוכר ככל הנראה אינו תקף, שכן הוא לא בוצע כראוי והתובע לא ניסה להשלים את העסקה בזמן סביר. גם אם ההסכם היה תקף, זכויותיו של התובע על פיו פקעו עקב חוסר המעש ושתיקתו הממושכת. עוד קבע בית המשפט כי עסקאותיהם של הנתבעים עם המוכר תקפות. למרות שהנתבעים לא רשמו הערות אזהרה בעת ביצוע העסקאות, הדבר לא נדרש משום שהמכירה נגעה לחלקים לא מוגדרים של הקרקע. בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם היה לתובע הסכם תקף, זכותו במקרקעין אינה גוברת על זו של הנתבעים, שכן התובע פעל בחוסר תום לב בכך שעיכב באופן בלתי סביר את השלמת העסקה ורישום זכויותיו, ובכך שלא נקט בצעדים משפטיים להגנה על זכויותיו. נמצא כי הנתבעים, שבנו מגורים על הקרקע, פעלו בתום לב. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות הנתבעים.