בג"צ 3652/96

תקציר

העותרים, תושבי הכפר ביר-עונה, ביקשו להכשיר את מעמדם כתושבי ירושלים. בשל טעות של המדינה הם נרשמו כתושבי יהודה ושומרון. בעוד שרוב העותרים קיבלו בסופו של דבר תושבות קבע בירושלים, אחרים קיבלו היתרי שהייה זמניים. בית המשפט קבע כי ההבחנה של המדינה בין שתי קבוצות אלה היא סבירה. עוד טענו העותרים כי יש לתארך רטרואקטיבית את תושבותם לשנת 1967, אך בית המשפט אימץ זאת רק עבור משרד הפנים והותיר את סוגיית דמי הביטוח הלאומי להכרעת הרשויות המוסמכות. טענות ה"לוויין" של בני משפחה שלא קיבלו היתרים הופנו לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן הן נגעו למקרים ספציפיים. לבסוף, פסק בית המשפט לטובת העותרים בעניין ההוצאות, ופסק לכל עתירה 15,000 ש"ח, נוכח השיהוי של המדינה במענה לטענותיהם. ככלל, דחה בית המשפט את העתירות, שכן מרבית טענות העותרים מולאו, והורה למדינה לשאת בהוצאות העותרים.