עמ"נ 33949-09-20

תקציר

הערר מבקש לערער על היטל ההשבחה שהוטל על מקרקעי המערערים בעקבות אישור פעולה תכנונית שהעלתה את ערך הקרקע. המערערים טוענים כי אין לחשב את ההיטל על פי שווי הקרקע כפי שנקבע בתכנית המפורטת החלה על הקרקע, אלא על פי הכללת זכויות הבנייה הפוטנציאליות שניתן לממש במסגרת תכנית מתאר ארצית נפרדת, המכונה תכנית השבחה. תכנית החיזוק נועדה לתמרץ חיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה, ולאפשר תוספת זכויות בנייה כתמריץ. עם זאת, התכנית אינה מעניקה זכויות אלה באופן אוטומטי, ולוועדות המקומיות שיקול דעת במתן היתרים. כמו כן, הוראות התכנית קובעות כי היא אינה חלה מקום בו קיימת תכנית מפורטת להריסה ולבנייה חדשה. בית המשפט קובע כי תכנית החיזוק אינה קונקרטית דיה כדי להעניק זכויות אוטומטיות, ומטרתה לתמרץ חיזוק רעידות אדמה ולא התחדשות עירונית. הכללת זכויות פוטנציאליות בתכנית החיזוק בחישוב ההיטל תוביל לעליית ערך בלתי מוצדקת של כלל הקרקעות עם מבנים שאינם עמידים בפני רעידות אדמה ברחבי הארץ. בנוסף, נסיבותיו הספציפיות של המקרה, קרי קיומה של תכנית מפורטת להקלות, מגבילות עוד יותר את תחולתה של תכנית החיזוק. גם טענת הקיפוח, המשווה את מצבם של המערערים לזה של החלקה הסמוכה, אינה מצליחה, שכן הבעלים של כל חלקה בחרו במסלולי בנייה שונים, וכתוצאה מכך נקבעו זכויות והיטלים שונים. ככלל, הערעור נדחה, ויש לחשב את ההיטל מבלי לכלול את הזכויות הפוטנציאליות בתכנית החיזוק. הוצאות נפסקו למשיב.