ת"צ 26147-07-11

תקציר

השופטת פתחה את דבריה בתיאור הודעת המשיבה כי תפסיק את הגבייה שבמחלוקת, מה שהביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה המנהלית כתובענה ייצוגית. לדברי השופט, למרות שהבקשה לא אושרה, המבקשים היו זכאים לפיצוי ושכר טרחת עורך דין כמפורט בחוק. לאחר מכן התייחס השופט למטרות שכר הטרחה, הכוללות הגנה על האינטרסים של יחידים בעלי נזקים אישיים קטנים, קידום האינטרס הציבורי ועידוד תובעים פוטנציאליים ליזום תביעות ייצוגיות. לאחר מכן התווה השופט את אמות המידה לקביעת שיעורי שכר הטרחה, הכוללים שיקולי תשומות (העלויות והסיכונים הכרוכים בהגשת התביעה), שיקולי פרודוקטיביות (טובת התובעים וטובת הציבור) ושיקולי הכוונה ציבורית (טובת הציבור הכללית וניהול התנהלות המייצג). לאחר בחינת טענות הצדדים על פי קריטריונים אלה, הגיעה השופטת למסקנה כי טרחתו ומסוכנותו של המבקש לא היו גבוהים כפי שנטען, במיוחד נוכח חוסר הבהירות לגבי מספר השעות שהושקעו ומורכבות התביעה. באשר לשיקולי הפריון, השופטת הכירה בתועלת לחברי הקבוצה כתוצאה מהתביעה, אך ציינה את ההערכות השונות של הצדדים, דבר המקשה על הערכת התועלת המדויקת. לבסוף, באשר לשיקולי הכוונה ציבורית, הכירה השופטת בהשפעה החיובית של התביעה, אך גם לקחה בחשבון כי ייתכן שהחלטת המשיב להפסיק את הגבייה נבעה משיקולים אחרים וכי הסכומים המבוקשים ישולמו מכספי ציבור. בשקלול כל השיקולים הללו, החליטה השופטת לפסוק למבקש פיצוי בסך 40,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 80,000 ₪.