ת"ק 54312-11-13

תקציר

בית המשפט מצא כי אמנת מונטריאול חלה על מקרה זה, שכן ישראל וספרד הן צד לה. המחלוקת העיקרית היא האם התובעת זכאית לפיצוי בגין האיחור בהגעת כבודתה. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את תביעתה של התובעת משום שהיא הגישה את תלונתה הראשונית 52 יום לאחר קבלת כבודתה, מעבר למגבלת 21 הימים לתלונות כפי שנקבע באמנת מונטריאול. בית המשפט קבע כי זכותה של התובעת לפיצוי עודנה תקפה משום שהיא הודיעה לנתבעת על אי הגעת כבודתה הן באמצעות הגשת טופס הצהרה בשדה התעופה והן באמצעות שיחות טלפון עוקבות. עוד ציין בית המשפט כי הנתבעת מעולם לא הודיעה לתובע על מגבלת 21 הימים. זאת ועוד, המסמכים שהציגה הנתבעת בנוגע לשיחותיו של התובע לא היו תמלילים מדויקים, וגרסת התובע לאירועים הייתה סבירה יותר. באשר לשאלה השנייה, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לחלק מההחזר שביקשה בגין רכישת ביגוד וציוד, וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש. האמנה מגבילה את האחריות ל-1,000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע במקרים של עיכוב כבודה, אובדן, נזק או הרס. מאחר שהתובעת קיבלה בסופו של דבר את כבודתה בשלמותה, קבע בית המשפט כי היא זכאית לפיצוי רק בגין צרכיה הבסיסיים ועוגמת נפשה. בית המשפט העריך סכום זה ב-3,000 שקל עבור ביגוד וציוד ו-750 שקל עבור עוגמת נפש. הסכום הכולל שעל הנתבע לשלם לתובע הוא אפוא 3,750 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת יצטברו בו הפרשי ריבית והצמדה כנדרש בחוק.