ע"א 244/83

תקציר

מדובר בסכסוך על משמורת ומזונות ילדים קטינים לאחר גירושין. המערער, האב, הסכים בעבר עם האם (המשיב מס' 3) כי לבית הדין הרבני תהיה סמכות לדון במשמורת ובמזונות. בית הדין הרבני קבע כי הילדים צריכים להיות אצל האב או במוסד, אך האם והילדים סירבו להיענות לדרישה. הם פנו לבית המשפט המחוזי לקבלת משמורת ומזונות, מה שהוביל לסדרה סבוכה של תביעות ותביעות שכנגד. בית המשפט המחוזי קבע כי הילדים היו מורדים, אך פסק להם מזונות, כאשר האב שילם חלק ממזונותיהם. האב ערער על החלטה זו, והאם ערערה בערעור שכנגד, מה שהוביל לפסק דינו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מצא כי לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לדון בתביעת המזונות, אך היה עליו לשקול את פשיטת הרגל של האם בבואו לקבוע את תרומת האב. בית המשפט קבע כי ההסכמה לסמכות בית הדין הרבני אינה מחייבת את הקטינים, וחובת האב להאכיל את ילדיו המורדים היא מוחלטת, אם כי תלויה ביכולתו של המחזיק לפרנסם. פשיטת הרגל של האם סתרה לכאורה את יכולתה הכלכלית הנטענת, ולכן התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את יכולתו של המשיב ויפסוק מזונות לאחר שמיעת ראיות הצדדים. עוד הבהיר בית המשפט העליון כי פשיטת הרגל של האם לא הפכה אותה לבלתי כשירה לייצג את הקטינים. לפיכך, הערעור נדחה, הערעור שכנגד התקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון מחדש.