ת"א 18403/98

תקציר

התובעת, שהייתה מעורבת בתאונת דרכים בשנת 1994, תבעה פיצויים מהנתבעים – הנהג וחברות הביטוח שלהם – בטענה שהתאונה גרמה לה לפתח תסמונת פיברומיאלגיה (FS). המחלוקת היחידה הייתה לגבי הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה. בקשת התובעת למינוי מומחה ראומטולוגי שיעיד מטעמה נענתה על ידי בית המשפט. המומחה אישר את אבחנת התובעת וייחס 30% מנכותה לצמיתות ל-FS. בית המשפט בחן את קיומה ותסמיניה של התסמונת, והגיע למסקנה כי מדובר במצב רפואי מוכר. לאחר מכן בדק בית המשפט את תסמיניה של התובעת ומצא כי היא אכן סובלת מ-FS. לאחר מכן, נדון הקשר הסיבתי האפשרי בין טראומה לבין FS, כאשר בית המשפט הכיר בקיומו של קשר סיבתי כללי בין פגיעות מקריות לבין התסמונת. באופן ספציפי, פציעת צליפת השוט ממנה סבל התובע נמצאה כטריגר אפשרי ל-FS, הנתמכת במחקר הקושר צליפת שוט לתסמונת. בית המשפט שקל גם את ההיסטוריה הרפואית של התובע, ולא מצא ראיות לטריגרים הקשורים ל- FS לפני התאונה. היא דחתה את טענות הנתבעים כי תאונות קודמות של התובעת או תנאים מוקדמים גרמו לה ל-FS. באשר לקשר הסיבתי הספציפי בין התאונה לבין ה-FS של התובע, ציין בית המשפט את הקשיים בהוכחת קשר סיבתי עובדתי, במיוחד כאשר מדובר במחלה שאינה ידועה יחסית. היא הסתמכה על פסיקות קודמות, שקבעו כי בית המשפט, ולא מומחים רפואיים, הוא הפוסק האולטימטיבי של קשרים סיבתיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין הסיבתיות, בהתחשב בחוות הדעת של המומחה, בהיעדר היסטוריה רפואית סותרת ובנסיבות המקרה. בהתייחסו לשאלת הנזקים, בחן בית המשפט ראשי נזק שונים, לרבות הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, סיוע לצד שלישי, הוצאות רפואיות, כאב וסבל והוצאות מומחים. היא שקלה בקפידה את הטיעונים והראיות של כל צד לפני שקיבלה את החלטותיה. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת התובעת ופסק לה פיצויים בסך 241,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין ומע"מ. הנתבעים חויבו לשלם סכום זה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.