ע"א 2515/94

תקציר

בסכסוך משפטי הנוגע להפקעת קרקעות, תבעה המערערת, שרכשה את חלקות 252 ו-253 בשנת 1961, פיצויים מעיריית חיפה בגין הפקעת חלקה 252, בטענה כי העירייה קיבלה בעבר למעלה מ-40% מהחלקה המקורית ללא פיצוי. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את טענות המערערת ואישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי חלקות 254 ו-255 הועברו לעירייה לתמורה במסגרת הסכם משנת 1952 עם רשות הפיתוח. הסכם זה כלל שינוי ייעוד והעברת המגרשים בתמורה למתן זכויות בנייה גדולות יותר לרשות. בית המשפט קבע, כי המערערת אינה זכאית לפיצוי בגין הפקעת חלקה 252 או בגין כל נזק נטען לחלקה 253 עקב הפרדתה מחלקה 252. החלטה זו התבססה על העיקרון לפיו אין צורך בפיצוי בגין שטח שהופקע אם אינו עולה על 40% מחלקה אחת. יתר על כן, בית המשפט לא מצא עילה משפטית לפסוק למערערת שכר טרחה בגין שימוש קודם בחלקה 252 על ידי המשיבים. פסק הדין הדגיש את עקביות רישומי המסמכים לאורך השנים, כמו גם את העובדה שהמערער היה מודע או היה עליו להיות מודע להשפעת התנאים התכנוניים הקיימים בעת רכישת הקרקע. בסופו של דבר, נדחו טענות המערערת בדבר שימוש פסול וזכאות לפיצויים, והמערערת חויבה בהוצאות המשפט של העירייה.