ת"א 24950-12-15

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הפיצוי הראוי לקרקע שהופקעה, בשני היבטים: שווי הקרקע ושיעור דמי החכירה. הקרקע המדוברת יועדה לחקלאות אך שימשה את המדינה למגורים – דיור ציבורי – במשך שנים לפני ההפקעה, וללא שינוי ייעודה. בית המשפט מוצא כי שווי הקרקע לפיצוי צריך לשקף את מצבה הפיזי בפועל של הקרקע ואת השימוש בה בעת ההפקעה. אין להתחשב בהשבחה או בשינויים הנובעים מההפקעה עצמה, וכן בעבודות שנעשו לפני ההפקעה שלא היו תוצאה ממנה. עם זאת, בית המשפט קובע כי השימוש ארוך השנים שעשתה המדינה בקרקע למגורים, אף שלא בהתאם לייעוד הקרקע, צריך להילקח בחשבון בעת הערכת שוויה, שכן שימוש זה לא היה בלתי חוקי והיה צפוי להימשך ללא קשר להפקעה. גם התמהמהות המדינה בשינוי ייעוד הקרקע תומכת בדעה זו. לפיכך, בית המשפט קובע כי הפיצוי צריך לשקף את שווי השוק של הקרקע כקרקע למגורים בחלקה וחקלאית בחלקה בסמוך לאזור מגורים. באשר לשיעור דמי החכירה, בית המשפט מסכים עם חוות דעת המומחה וקובע אותה על 6% לשנה. שיעור זה נועד לפצות את המופקע על אובדן הריבית לאורך השנים שחלפו מאז נלקחה החזקה, ופסקי דין אחרים וחוות דעת מומחים תומכים בשיעור זה.