דב"ע לב/1 - 1

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב סכסוך בין עובד, המשיב, לבין מעסיקו לשעבר, המערער, בנוגע לתנאי פיטוריהם. הטענה המרכזית הייתה מועד כניסת הפיטורים לתוקף, כאשר המערערת טענה כי מדובר ביום 31.7.1971 והמשיבה טענה כי היה זה ביום 30.9.1971. כן ביקש המשיב הבהרות האם הם זכאים לתשלומי שכר ופדיון חופשה בגין החודשיים שלאחר מועד הפיטורים הנטען. התיק נדון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בתחילה הוצג העניין בפני רשם בית הדין האזורי. הם מצאו כי המשיבה לא עבדה במהלך החודשיים שבמחלוקת וכי קביעת מועד הפיטורים הקובע אינה בסמכותם. לאחר מכן הועבר התיק לבית הדין המחוזי. לאחר ששקל סיכומים בכתב של שני הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי הפיטורים נכנסו לתוקף ביום 30.9.1971, וקיבל את טענות המשיב לשכר ופדיון חופשה לחודשים אוגוסט וספטמבר. עם זאת, בית הדין הפחית את תביעת המשיב לפיצויים בגין הלנת שכר, וקבע כי המערערת פעלה בתום לב אך טעתה טעות כנה באשר לתוקפה של הודעת הפיטורים. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי יש לראות את הודעת הפיטורים כאילו נמסרה במועד מוקדם יותר, וביקשה לבטל את הלנת השכר כליל את הפיצויים. בית הדין לעבודה קיבל חלקית את הערעור. בית המשפט קבע, כי קביעתו של בית הדין האזורי בדבר מועד הפיטורים הקובע וזכאותו של המשיב לשכר ולחופשה היא נכונה. עם זאת, היא הסכימה עם המערערת כי יש לבטל לחלוטין את הפיצוי בגין הלנת שכר, שכן הייתה מחלוקת אמיתית וטעות בתום לב מצד המערערת. המערערת חויבה לשלם למשיב סכום מופחת, והחלטת בית הדין האזורי תוקנה בהתאם. כן נדרשה המערערת לשאת בהוצאות המשיב ובתשלום אגרת ערעור נדחית.