תמ"ש 39553-09-10

תקציר

במקרה הישראלי הזה, לזוג יהודי לא נשוי שניהל משק בית משותף נולד בן משותף והוא התלבט אם למול אותו. האם טענה כי סירובו של האב למול את בנם אינו לטובת הילד וכי ברית המילה היא מצווה דתית ומנהג אתני מסורתי. האב התנגד לברית המילה מסיבות מצפוניות ובריאותיות, וטען כי זו צריכה להיות בחירתו של הילד כשיגדל. האם הביאה את המקרה לבית המשפט, אך למרבה ההפתעה, האב לא ביקש צו מניעה שימנע את ברית המילה; במקום זאת, הוא רצה לתת לילד להחליט בשלב מאוחר יותר בחייו. בית המשפט, המתמקד בטובת הילד, בדרך כלל מצדד באם במקרים כאלה. עם זאת, שני ההורים לא מילאו אחר הנחיות בית המשפט בנוגע למינוי מומחים, כאשר כל אחד העביר את האחריות לשני. האם הגישה מכתב מרופא ילדים הממליץ על ברית המילה, ובית המשפט קיבל אותה, ואילו לאב לא הייתה חוות דעת רפואית שתתמוך בעמדתו. למרות התנהלותם הבלתי מספקת של ההורים, נעתר בית המשפט לבקשת האם לברית מילה, בהתחשב ביתרונות היחסיים של שתי העמדות. ההחלטה גם פירטה את האחריות המשותפת של ההורים לכיסוי עלויות ההליך המשפטי, כאשר כל צד משלם גם את הוצאותיו, מלבד סכום משותף לאוצר המדינה. בפסק הדין הודגש כי תפקידו של בית המשפט אינו להחליט איזו השקפת עולם שולטת אלא לקבוע את טובת הילד.