עמ"מ 4/96

תקציר

פסק הדין עוסק בערעורם של רב וראש ישיבה שהיו עצורים מנהלית במשך חודשיים מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. צו המעצר אושר על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. המשיב טען כי המערער הסית את תלמידיו לפגוע בערבים וכי דבריו היוו סכנה לשלום הציבור. עם זאת, בית המשפט העליון פסק לטובת המערער, תוך שהוא מציין את הימנעותו של המשיב מלהוכיח בוודאות קרובה או בהסתברות ממשית כי דברי המערער יובילו לנזק. בית המשפט הדגיש את אופיו החריג של המעצר המנהלי ואת הדרישה כי יהיה זה מוצא אחרון כאשר אמצעים רגילים להגנה על שלום הציבור וביטחון המדינה אינם אפשריים. יתר על כן, חלוף הזמן מאז הפיגועים הפחית את הסבירות לפעולות תגמול. פסק הדין הדגיש את חשיבות האיזון בין חירויות הפרט לבין צרכי הביטחון, ומעצר מנהלי לא היה מוצדק במקרה זה. בעקבות זאת התקבל הערר וצו המעצר בוטל.