פ"א 13375-10-11

תקציר

הערעור מתייחס לשתי עבירות חניה בעיר חולון בשנים 2005 ו-2006 ולניסיונם של המערערים להביא לביטול הקנסות בעילה של התיישנות. בית משפט קמא נעתר לבקשה לאחד הקנסות אך דחה אותה בגין השני. עיקר הדיון מתמקד בפרשנותם של הסעיפים הרלוונטיים לתקנות סדר הדין הפלילי ולחוק סדר הדין הפלילי, ובפרט לעניין התיישנות וקבילות ראיות בעבירות קנס. המערערים טוענים כי אין כל הוכחה כי הודעות הקנס נשלחו ולכן העבירות מיושנות, ואילו המשיבה (עיריית חולון) מסתמכת על עדותו של מנהל אגף החניה ועל כמה פלטי מחשב כדי להוכיח כי ההודעות אכן נשלחו. בית המשפט המקומי קיבל את טענת המשיב לאחד הקנסות אך לא לשני. בערעור שמע בית המשפט טענות בדבר הדרישות הראייתיות לעניין "חזקת המסירה" לפי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי וקבילות פלטי מחשב כראיה. קיימת פסיקה סותרת בנושא זה, כאשר חלק מההחלטות תומכות בקבילות של פלטי מחשב כאלה כרשומות מוסדיות ואחרות חולקות על כך. עם זאת, במקרה זה, בית המשפט לא מצא צורך להכריע בשאלה זו, שכן השופט קמא ביסס את מסקנתו על גוף ראיות, ולא רק על פלטי המחשב בלבד. בית המשפט שמע גם את עדותו של מנהל מחלקת החניה ולא מצא עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי הודעת הקנס נשלחה בדואר רשום לכתובתם של המערערים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון מתקבלת.