בש"פ 7170/23

תקציר

במקרה זה, ביקש המערער, שהואשם באונס קטינה, לעיין ברישומים הפסיכיאטריים של המתלוננת, בטענה כי הראיות הנפשיות יתמכו בהגנתו על קיום יחסי מין בהסכמה. ההגנה טענה כי המתלוננת, שאובחנה עם הפרעת אישיות גבולית, הפגינה כוונות משתנות, שעשויות להשפיע על תפיסתה את המפגש. עם זאת, בית משפט קמא דחה בקשה זו לאחר שבחן את החומרים שהוגשו, וקבע כי הם אינם רלוונטיים. ההגנה טענה כי יש צורך בגילוי נוסף, בהתחשב בהיסטוריה של המתלוננת בהתמודדות נפשית. הערעור על החלטה זו עסק בשאלות משפטיות מורכבות הנוגעות לפרטיות והזכות לגילוי ראיות בתיקי עבירות מין, תוך התייחסות לדיני החיסיון ותיקוני חקיקה שהוכנסו לאחרונה. תיקונים אלה, אף שאינם ישימים במקרה זה בשל חקיקתם לאחר הגשת כתב האישום, מגלמים מגמה משפטית של הגנה על פרטיותם הטיפולית של הקורבנות. למרות מורכבויות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי על התיק ללכת במסלול המחמיר יותר הקבוע בסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, כלומר על בית המשפט קמא לבחון בקשה זו מחדש על פי אמות מידה ראייתיות מחמירות יותר. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והורה לערכאה נמוכה יותר לבחון מחדש את המסמכים המדוברים באופן מקיף, מה שעשוי לאפשר עיון רחב יותר מזה שניתן בתחילה.