עמ"נ 39087-10-11

תקציר

הערעור במקרה דנן נסוב סביב סיווגם הראוי של מספר נכסים שבבעלות המשיבים לצורך קביעת ארנונה, ובפרט האם יש לסווגם כ"תעשייה" ובכך ליהנות משיעור מס מופחת. המערערת, עיריית הרצליה, הטילה ארנונה כללית על נכסי המשיבים אך בשיעור רגיל, עליו ערערו המשיבים. שיקול מרכזי הוא פרשנות המונח "תעשייה" כפי שהוגדר בחוקים הרלוונטיים ובפסיקות קודמות של בתי המשפט. בית המשפט בוחן מספר מבחנים שהותוו בפסיקה בעבר, ובהם יצירת טובין מוחשיים מאחר, היקף השימוש במוצר המוגמר, המבחן הכלכלי ומבחן הניגוד. כל אחת מהבדיקות הללו מנותחת ביחס לפעילות המשיבים, הכוללת פיתוח מכשור רפואי ואבות טיפוס לייצור המוני עתידי. בית המשפט בוחן גם את ההשלכות של ההתקדמות הטכנולוגית על פרשנות המונח "תעשייה" ועל התכלית של שיעורי מס מופחתים בנכסים מסוימים. נטען כי פעילות המשיבים נופלת להגדרת "ענף" וזכאים לשיעור המס המוזל. בנוסף, בית המשפט מתייחס לליקויים לכאורה בהתנהלות ועדת הערר לרכוש, ובפרט להיעדר סיור מוקלט בנכסים ולהיעדר הנמקה מספקת בהחלטת הוועדה. בסופו של דבר דוחה בית המשפט את הערעור, מקבל את החלטת הוועדה ומאשר את סיווג המס המופחת לנכסי המשיבים. ההחלטה מנומקת על יסוד פעילות המשיבים והפרשנות המשפטית למונח "תעשייה". כמו כן, בית המשפט אינו מוצא פגמים פרוצדורליים פוסלים בהתנהלות הוועדה. המערערת מחויבת לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין.