ת"א 67554-02-20

תקציר

פסק הדין מקבל את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 באופן חלקי, ומורה להם לשלם לתובע בגין שימוש מופרז בקרקע. התובעת, שבבעלותה עיזבון הכולל שטחי מגורים וחקלאות כאחד, ביקשה לחייב את הנתבעים 1 ו-2 – ביחד ולחוד – בגין החכרת משנה של מבנה הרפת של העיזבון לנתבעים 3 ו-4, אשר הוסב למפעל לייצור רהיטים, נגריה וחנות רהיטים. השימוש המופרז התרחש בין השנים 2012 ל-2019. עם זאת, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לשימוש חורג לפני שנת 2017, ולפיכך פסק הדין מחייב את הנתבעים 1 ו-2 בגין דמי שימוש רק בשנים 2017-2020. דמי השימוש לתקופה זו מחושבים על פי שווי הקרקע, הנקבע תוך התחשבות בשימוש בפועל בקרקע – כנגרייה – ולא בשימוש החוקי בה. הערך מותאם עוד יותר בהתאם לסוג הבנייה ונקבע בשיעור של 6% בשנה. כן חויבו נאשמים 1 ו-2 בתשלום דמי שימוש עבור צימר מחוץ לשטח האחוזה, וכן עבור שביל ושטחי חניה שסללו. סכומים אלה, הנגבים החל מחודש מרץ של כל שנה, מסתכמים ב-60,633 שקל, ועל הנתבעים לשלם מע"מ נוסף והפרשי הצמדה וריבית החל מספטמבר 2016. פסק הדין גם פוסק לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪, ומוציא צו קבוע האוסר על הנתבעים 1 ו-2 לחזור לשימושים האסורים. באשר לנתבעים 3 ו-4, התביעה נגדם נדחית, שכן התובעת לא סיפקה כל סיבה לחייב אותם בדמי שימוש, מה גם שלא התקיימו יחסים חוזיים בין התובעת לבין נתבעים אלה.