בש"א 2338/17

תקציר

הבקשה בפני כב' השופטת ליאת בנמלך היא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מספטמבר 2016, שאישר שני פסקי בוררות בתיק שבו היו מעורבים המבקש והמשיבים. לטענת המבקשת, השיהוי בהגשת הערעור, שחלף מספר חודשים מהמועד האחרון, נבע מאי הבנה של פסק הדין והשלכותיו. עם זאת, השופט בנמלך מוצא כי טענות המבקש אינן משכנעות. ראשית, טענת המבקש כי פסק הדין נגדו היה "פסק דין מתקן" ולכן יש לחשב את מועד הערעור ממועד פסק הדין, נדחית. השופט רואה את פסק הדין כמשקף את פסק הדין, והמועד האחרון לערעור מתחיל ממועד פסק הדין המקורי. שנית, גם טענת המבקש כי לא הבין את השלכות פסק הדין נדחית. המשיבים הגישו מכתב שנשלח לבא-כוח המבקש בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ובו פירט את התשלומים שעל המבקש לשלם על סמך פסק הדין. יתר על כן, ידיעתו של המבקש את פסק הדין והשלכותיו ניכרה, שכן הוא ניסה להניח בצד את פסק הדין. השופט בנמלך מדגיש כי הבחירות הפרוצדורליות של המבקש מצביעות על כך שהסתמכותם של המשיבים על סופיות פסק הדין התגבשה עם הזמן. עוד מציינת השופטת כי רשות ערעור בתיקי בוררות ניתנת רק בנסיבות חריגות, ונראה כי מקרה זה אינו עומד בקריטריונים אלה. בסופו של דבר, הבקשה להארכה נדחית, והמבקש מחויב בהוצאות המשיבים, בסך 3,000 ₪.