בג"צ 5510/92

תקציר

פסק הדין מתייחס להחלטה להרוס את ביתו של עותר שבנו הורשע ברצח ובפשעים חמורים אחרים. העותרת, בעלת הבית, מתגוררת בו עם ילדיה, בהם בן נשוי ומשפחתו. המפקד הצבאי החליט להרוס את הבית מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אך בג"ץ קבע כי יש לנקוט בצעד דרסטי פחות. בית המשפט קבע, כי אף שהתקנה מעניקה סמכות רחבה למפקד הצבאי, יש להפעיל כל סמכות באופן סביר ומידתי, בהתחשב בנסיבות הרלוונטיות. במקרה זה, הריסת הבניין כולו תהיה צעד בלתי סביר ובלתי מידתי, במיוחד לאור העובדה שהתגוררו בו בני משפחה נוספים שלא היו מעורבים בפשעיו של הבן. מאחר שלא התאפשרה הריסה חלקית בשל מבנה המבנה, קבע בית המשפט כי יש לבצע אטימה חלקית של המבנה ולאפשר לבנו הנשוי של העותר ולמשפחתו להמשיך ולהתגורר בחלקי הבית שלא נפגעו. העתירה התקבלה, וצו ההריסה הוחלף בצו לאטימה חלקית.