תו"ב 58899-12-21

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים ובחידושים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק הדין - תיק ת"ב 58899-12-21 מדינת ישראל נ' אלבשיש ואח'** **א. מבוא** פסק הדין עוסק בהרשעת נאשם 1 (להלן: "הנאשם") בעבירה של עבודה אסורה במקרקעין, לפי סעיף 243(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). כתב האישום מייחס לנאשם, כבעלים רשום של מקרקעין, אחריות לביצוע עבודות בנייה ללא היתר כדין. הנאשם כפר באחריותו, בטענה כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש, וכן העלה טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק" בשל טענה להפרת הבטחה שלטונית. **ב. טענת "הגנה מן הצדק" – עקרונות ויישום** 1. **היסוד הנורמטיבי:** דוקטרינת "הגנה מן הצדק" מוכרת בפסיקה ומוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. מטרתה להבטיח הליך פלילי צודק והוגן, ולפטור נאשם מאחריות פלילית במקרים נדירים בהם האישום נגוע בהתעמרות שלטונית או פוגע באופן מהותי בתחושת הצדק וההגינות. ההלכה הפסוקה קובעת כי מדובר במהלך קיצוני, שיש לנקוט בו רק במקרים חריגים ביותר, כאשר נדרשת משנה זהירות. 2. **החלת הדוקטרינה בעבירות תכנון ובנייה:** פסק הדין מדגיש כי החלת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" בעבירות תכנון ובנייה פוגעת באינטרס הציבורי למיגור עבירות אלה, המוגדרות כ"מכת מדינה". זאת, מכיוון שהדבר עלול לשדר מסר מוטעה לציבור בדבר חומרתן של העבירות, ועלול להוות היתר דה-פקטו להמשך שימוש אסור במקרקעין. לכן, יש לנקוט משנה זהירות ולהפעיל את ההגנה רק במקרים חריגים ממש, בלית ברירה, וכאשר תחושת הצדק אינה מאפשרת בשום פנים ואופן את קיום ההליך הפלילי. 3. **עילת הפרת הבטחה שלטונית:** פסק הדין סוקר את התנאים הנדרשים להכרה בהבטחה שלטונית כמחייבת, וזאת מכוח סעיפים 8634/08 אלחננוב ואח' נ' משטרת ישראל. התנאים כוללים: הבטחה מפורשת וברורה; מתן ההבטחה על ידי בעל סמכות; כוונה להקנות לה תוקף משפטי; יכולת למלא את ההבטחה; והיעדר צידוק חוקי לשינוי או ביטול ההבטחה. 4. **יישום במקרה הנדון:** * **העדר הוכחת הבטחה שלטונית:** בית המשפט קבע כי הנאשם לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי ניתנה לו הבטחה שלטונית מפורשת וברורה לביטול כתב האישום. הוא לא הציג כל ראיה, בכתב או בעדות, התומכת בטענתו. * **העדר יכולת של נותן ההבטחה:** הנאשם לא הוכיח כי הגורם אשר לכאורה נתן את ההבטחה (התובעת העירונית) היה בעל סמכות למלאה, שכן ההחלטה על ביטול כתב אישום מחייבת אישור פרקליטות. * **קיום צידוק חוקי לביטול ההבטחה:** גם אם הייתה ניתנת הבטחה, בית המשפט קבע כי קיים צידוק חוקי לביטולה. זאת, נוכח עדותו של נאשם 2 (אחיו של הנאשם) בחקירתו, לפיה הנאשם אישר את הבנייה. ביטול כתב אישום נגד הנאשם, כבעלים רשום, על אף טענת המחזיק לאישור הבנייה, עומד בסתירה לאינטרס הציבורי, במיוחד לאור היקף העבירה. 5. **מסקנה בנוגע להגנה מן הצדק:** לאור כל האמור, טענת הנאשם להגנה מן הצדק נדחתה. **ג. אחריות הנאשם לביצוע העבירה – היסודות וההוכחה** 1. **הוראות החוק:** סעיף 243(ג) לחוק התכנון והבניה מאפשר להאשים בביצוע עבודה אסורה את בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה. היסוד העובדתי הנדרש הוא ביצוע עבודה ללא היתר. היסוד הנפשי הנדרש הוא "אחריות קפידה", כהגדרתה בסעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אחריות קפידה משמעותה נשיאה באחריות גם ללא מחשבה פלילית או רשלנות, אלא אם הנאשם הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית, ללא רשלנות, ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. נטל ההוכחה על הנאשם במקרה זה הוא על פי מאזן ההסתברויות. 2. **אי-מחלוקת על היסוד העובדתי:** הנאשם הודה בקיום היסוד העובדתי – כי בוצעו עבודות בנייה ללא היתר במקרקעין הרשומים על שמו. 3. **התמודדות עם היסוד הנפשי – טענות הנאשם:** הנאשם טען כי לא היה מודע לבנייה, לא התרשל, ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. הוא ביסס טענתו על כך שהזיקה שלו למקרקעין היא פורמלית בלבד, הוא מתגורר במקום אחר מזה שנים, וכי המקרקעין יועדו מלכתחילה לבנו (נאשם 2). 4. **דחיית טענת הנאשם – נימוקים:** * **סתירה מעדותו של נאשם 2 (בחקירה):** בית המשפט העדיף את עדותו הראשונה של נאשם 2 בחקירתו בפני מפקח המאשימה, שם אישר כי הנאשם (אחיו) נתן לו אישור לבנות את המבנה. עדות זו סתרה את טענת הנאשם כי לא היה מודע לבנייה ולא אישרה. * **חוסר מהימנות של נאשם 2 (בבית המשפט):** בית המשפט העריך כי נאשם 2, בניסיון להרחיק את הנאשם מהמקרקעין, שינה את גרסתו באופן שאינו מהימן. בית המשפט דחה את טענתו כי התכוון לאביו ולא לאחיו, לנוכח אמירה מפורשת וחד-משמעית בעדותו הראשונה. * **חובת פיקוח של בעל המקרקעין:** בית המשפט קבע כי חוק התכנון והבניה מטיל אחריות על בעל המקרקעין לפקח על הנעשה במקרקעין, לוודא שלא מתבצעות עבירות בנייה, וכי מסירת החזקה לאחר אינה פוטרת מאחריותו. * **"עצימת עיניים":** בית המשפט קבע כי היקף הבנייה (מבנה גדול בן 3 קומות) היה משמעותי ובולט, וכי טענת הנאשם שלא ידע על כך, למרות שפקד את המקרקעין לביקורי משפחה, אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר. לכל הפחות, יש לראות את הנאשם כמי ש"עצם את עיניו מלראות את הבנייה", מה ששקול למודעות לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין. * **העדר הוכחת נקיטת אמצעים למניעת העבירה:** גם אם היה מקבל את גרסת הנאשם בדבר חוסר ידיעה, בית המשפט קבע כי הנאשם לא הוכיח שנקט בכל הפעולות הנדרשות כדי למנוע את ביצוע העבירה. הוא לא הוכיח קיומו של ניתוק מוחלט או סכנה שהייתה מונעת ממנו לפקח על המקרקעין. 5. **מסקנה בנוגע לאחריות הנאשם:** בית המשפט קבע כי התקיימו אצל הנאשם יסודות העבירה, וכי לא עלה בידו להוכיח כי נהג ללא רשלנות או נקט בכל הפעולות הדרושות למניעת העבירה. **ד. חידושים והדגשים בפסק הדין** 1. **החלת "הגנה מן הצדק" בעבירות תכנון ובנייה:** פסק הדין מחזק את העמדה המחמירה של בתי המשפט ביחס להפעלת דוקטרינת "הגנה מן הצדק" בעבירות תכנון ובנייה. הוא מדגיש את הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי הכרוכה בכך, ואת הצורך במשנה זהירות. 2. **אחריות בעל המקרקעין:** פסק הדין מבהיר באופן חד-משמעי את אחריותו הפעילה של בעל מקרקעין לפקח על הנעשה במקרקעין שברשותו, ואת העובדה כי מסירת החזקה לאחר אינה פוטרת אותו מאחריות זו. המסר הוא כי בעל מקרקעין אינו יכול "לצאת ידי חובתו" באמצעות הסתמכות על צד שלישי בלבד. 3. **"עצימת עיניים" כמודעות:** קביעת בית המשפט כי "עצימת עיניים" של הנאשם לנוכח היקף הבנייה מהווה מודעות בפועל, מהווה דגש חשוב על עקרון האחריות המוגברת המוטלת על בעלי מקרקעין. 4. **מהימנות העדות והעדפת עדות ראשונה:** בית המשפט הדגים כיצד הוא מתמודד עם סתירות בעדויות, ומדגיש את העדפת גרסה ראשונית ומהימנה על פני גרסה מאוחרת שניתן לראותה כניסיון להתרחק מאחריות. **ה. הערות לסיכום** * בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת בנייה אסורה. * טענות הנאשם בדבר חוסר זיקה למבנה וחוסר נהנה ממנו יילקחו בחשבון במסגרת גזר הדין. * מועד הטיעונים לעונש נקבע לשני הנאשמים. פסק הדין מדגיש את החשיבות הרבה שבית המשפט מייחס לאכיפת חוקי התכנון והבנייה, ואת האחריות המוטלת על בעלי מקרקעין במסגרת זו.