ע"ו 34339-04-19

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטה להאריך את אשפוזו הכפוי של מטופל בן 18 בבית החולים שער מנשה. המטופל אושפז לראשונה לאחר שהפגין התנהגות מסוכנת כלפי אחרים וכלפי עצמו, שיוחסה למצב פסיכוטי חריף שנגרם ככל הנראה כתוצאה משימוש רב בסמים. הוועדה הפסיכיאטרית האריכה את צו האשפוז בשלושה חודשים נוספים, בנימוק של חשש לשלומו של המטופל ולחומרת מצבו. המערער טען כי ההחלטה אינה מידתית, נעדרת הצדקה ראויה ואינה שוקלת חלופות לאשפוז. הם הדגישו כי זהו אשפוזו הראשון של החולה וכי היה צריך לשקול קיצור משך האשפוז. בנוסף, טען בא כוח המערער כי החולה לא היה חולה נפש אלא רק השתמש בסמים, ולכן לא היה שייך לבית חולים לחולי נפש. בא כוח המשיב, המייצג את בית החולים, טען כי החלטת הוועדה הייתה סבירה, בהתחשב במחלתו של החולה ובסכנה שהוא מהווה לעצמו ולאחרים. לאחר שבחן את חומר הראיות ושקל את הטענות, החליט השופט לדחות את הערעור, והסכים כי מחלת הנפש של המטופל מצדיקה את המשך אשפוזו. השופט הכיר בחשיבות הטיפול במצבו של המטופל ובצורך לפעול לטובתו כדי להבטיח את ביטחונו ואת שלומם של אחרים. עוד הדגישה השופטת כי החוק אינו מגדיר מחלת נפש באופן צר וכי בעיותיו הרפואיות הנוספות של המטופל אינן שוללות את תחולת החוק. השופט הביע הסכמה עם הערכת הוועדה והדגיש את החשיבות שלא להתערב בהחלטות המבוססות על חוות דעת מומחים. עם זאת, השופט הציע למנהל בית החולים לעקוב באופן רציף אחר התקדמות המטופל ולשקול קיצור תקופת האשפוז אם ייצפה שיפור יציב. השופט הגיע למסקנה כי במקרה זה יש צורך באשפוז וכי נימוקי הערעור אינם מצדיקים התערבות בהחלטת הוועדה. לפיכך נדחה הערעור, אך הומלץ למנהל לשקול קיצור אפשרי של תקופת האשפוז.