ע"פ 552/68

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בשני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים. המערער אברהם (אלברט) אילת, סמל ומפקד מחלקה במשמר הגבול, הורשע ברצח לפי סעיף 214(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936, בגין הריגת שני אזרחים ערבים. המערער אליהו אליאס, שוטר-נהג, הורשע בסיוע וסיוע לרצח לפי סעיפים 23(1)(ג) ו-214(ב) בכך שהסיע את אילת ואת הקורבנות בג'יפ למקום הרצח ושמר על הקורבנות. שניהם נידונו למאסר עולם. אילת טען כי יסוד ההכנה לרצח לא הוכח בשל מצבו הנפשי המיוחד בעת ביצוע העבירה, אך בית המשפט דחה זאת וקבע כי מעשיו הראו הכנה ברורה והחלטה להרוג. אליאס טען כי לא ידע על כוונתו של אילת להרוג, אך בית המשפט מצא כי ידע וסייע בכל מקרה, אם כי בחוסר רצון. השופטים דחו את ערעורו של אילת, אך קיבלו את ערעורו של אליאס, הפחיתו את הרשעתו לסיוע להריגה וגזרו עליו חמש שנות מאסר. עיקרי הכרעת הדין היו: הכנה לרצח היא פיזית בלבד; התרופפות העכבות הנפשיות אינה שוללת אחריות פלילית מלאה; לצורך סיוע לרצח נדרשת כוונה להשיג את המטרה הפלילית; ניתן להסיק ידיעה על כוונתו של העבריין העיקרי, אך לא די בה כדי להוכיח כוונת רצח – די בהריגה.