ע"פ 1526/21

תקציר

בעיון בהכרעת הדין ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי יש לדחות את הערעור. ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט הפרוצדורלי, ובפרט בהערכתו את מהימנותם של עדים בתיק עבירת מין. בית המשפט המחוזי הסתמך רבות על הקוהרנטיות והאותנטיות של עדותה של המתלוננת ועל הראיות התומכות של מקורביה, ובחר שלא להתערב בקביעות העובדתיות שהתקבלו. בית המשפט התייחס גם לשלושה חריגים אופייניים לכלל אי-ההתערבות, והגיע למסקנה כי אף אחד מהם לא חל במקרה זה. בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת, אף שיש בה כמה סתירות קלות, הייתה אמינה בבסיסה. בית המשפט הדגיש כי חוסר עקביות שכיח בעדויות הקשורות לעבירות מין וסתירות אלה לא פגעו במהימנות הכוללת של גרסתה. עדותה של המתלוננת חוזקה בעדויות מאששות של חבריה והתנהגותה לאחר האירוע, שהעידו על מצוקה נפשית משמעותית. בית המשפט גם דחה את טענות המערער בדבר פוטנציאל הפער בנרטיב, וחיזק כי התנהגותם של הקורבנות במקרים כאלה משקפת פעמים רבות בלבול או טראומה. יתר על כן, בנקודה המשפטית של נאותות האישום, הערעור טען להפחית את ההרשעה מניסיון אונס לתקיפה מגונה, אך בית המשפט אישר את האישום הראשוני וקבע כי הראיות לניסיון חדירה מצדיקות זאת. באשר לגזר הדין, חיזקה ערכאת הערעור את הצורך בהחמרת הענישה במקרים של עבירות מין, תוך הכרה הן בהשפעה על הקורבן והן בצורך בהרתעה חברתית. כמו כן נשקלו טענותיו של המערער בדבר נסיבותיו האישיות והליכי החקירה, אך בית המשפט מצא את העונש מידתי ומבוסס על ראייה כוללת של הגורמים המקלים והמחמירים. ההחלטה נחתמה בהנחיה למערער להתחיל את עונש המאסר כמתוכנן.