ת"א 29983-09-21

תקציר

התובע, אופיר שי, מכר נכס מסחרי לנתבע, נתן שוורץ, בשנת 2000. זכויות הבנייה בנכס שייכות לאופיר שי, אלא אם צורפו במפורש ליחידה ספציפית. הסכם המכר הזכיר גם את ההכנה לגלריה, אך לא העניק זכויות בנייה כלשהן לנתבעת. לאחר המכירה, בנתה הנתבעת גלריה וקיבלה היתר בניה ללא חתימת התובע או הסכמתו, דבר שפגע בזכויות הבנייה של התובעת בקרקע. התובע טען כי הנתבע הפר את הסכם המכר ודרש פיצוי כספי בגין שווי זכויות הבנייה, שהוערך בכ-104,642 ₪. הנתבעת טענה כי התובעת ידעה על בניית הגלריה והסכימה לה. בית המשפט בחן את פרשנות הסכם המכר ומצא כי הוא אינו מעניק לנתבעת זכויות בנייה בגלריה. גם התנהלות התובעת לאחר חתימת ההסכם תמכה בפרשנות זו. למרות שלתובע נגרם נזק כלכלי עקב הקמת הגלריה, בית המשפט מצא כי שני הצדדים הגיעו להסכמות בנוגע להקמת הגלריה. התובעת, באמצעות בא כוחה, הסכימה שלא להתנגד להקמת הגלריה בתמורה להתחייבות הנתבעת לשלם ארנונה ודמי ניהול לתובע. לפיכך, התובעת ויתרה על טענותיה כנגד הנתבעת ולא יכלה לתבוע כעת. בנוסף, בית המשפט קבע כי התביעה חסומה בזמן על פי תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לתביעות כספיות. עילת התביעה קמה בשנת 2002 עם הקמת הגלריה, והתביעה הוגשה בשנת 2021. בית המשפט מצא כי התובע ידע או יכול היה לדעת על עילת התביעה לכל המאוחר בשנת 2008. טענת התובעת להארכת תקופת ההתיישנות במרמה לא הייתה משכנעת. לחילופין, קבע בית המשפט גם כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב של התובע בהגשה, אשר פגע בנתבע. הנתבע הוציא הוצאות בגין בניית הגלריה ושינה את עמדתו לרעה עם הזמן. התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.