ע"א 51/76

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך משכיר ושוכר על אי תשלום דמי שכירות. השוכר, שניהל חנות מכולת, נקלע לפיגור משמעותי בשכר הדירה ולא שילם בזמן. בית משפט השלום הורה על פינוי הדיירת, אך בית המשפט המחוזי העניק לה סעד, בתנאי שתשלם כופר והוצאות. בית המשפט העליון, בדעת רוב, דחה את ערעורו של המשכיר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטת הרוב התבססה על מספר גורמים. ראשית, בית המשפט שקל את השלכות הפינוי, מתוך הכרה בפגיעה המשמעותית שהוא יגרום לשוכר, שניהל את החנות שנים רבות, ובהשפעה הכלכלית המינורית יחסית על המשכירים, שכן עיכוב התשלומים לא גרם להם נזק מהותי. שנית, בית המשפט ציין כי אמנם התראה מוקדמת אינה דרישה חוקית, אך היעדר כל התראה מצדיק מתן סעד הוגן לשוכר. בנוסף, הרוב הדגישו כי אין זו הפעם הראשונה שהשוכר מקבל סעד, וגישתם הסובלנית של המשכירים כלפי פיגורים קודמים בשכר הדירה אולי טיפחה אשליה של הקלה. השופט ויתקון, בחוות דעת חולקת, טען כי מצוקת השוכר אינה צריכה לשלול מהמשכירים את זכותם לצו פינוי. לדברי השופט ויתקון, מצבם הכלכלי של בעלי הדירות לא צריך להשפיע על ההחלטה, שכן יהיה זה לא מעשי ולא צודק לצפות מהם להוכיח את הצורך הכלכלי שלהם. השופט ויתקון קבע כי פיגור משמעותי בדמי השכירות מצדיק פינוי, והכופר הצנוע שקבע בית המשפט המחוזי אינו מנחם את בעלי הדירות. עם זאת, החלטת הרוב, בראשות השופט שרשבסקי, הדגישה את תפקידו של בית המשפט במתן סעד להבטחת הצדק, ובמקרה זה צו הפינוי יהיה בלתי צודק בהתחשב בנסיבות. החלטת הרוב קבעה כופר גבוה יותר של 15,000 ל"י, שישולם בתוך שישה שבועות, ואם לא ישולם, צו הפינוי יעמוד בעינו. פסק הדין מדגיש את שיקול דעתו של בית המשפט באיזון האינטרסים של משכירים ושוכרים ואת התחשבותם בגורמים שונים, לרבות השלכות הפינוי והתנהלות הצדדים, בקביעת צדקתו של צו פינוי.