בג"צ 4112/99

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון בוחן האם עיריות בישראל המאוכלסות במיעוטים ערביים מחויבות לכלול ערבית לצד עברית בכל השילוט העירוני. העותרים טענו כי הדבר נדרש בשל מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, וטענו לצורך בגישה שווה לשירותים, בעיקר בתחומי הבטיחות והתקשורת. הם ציטטו הן את עקרון השוויון והן את מגילת העצמאות, המבטיחה חופש לשוני. המשיבים, המורכבים מעיריות כמו תל אביב-יפו ולוד, טענו כי יש להם שיקול דעת בנוגע לשפת השילוט. למרות שהכירו במעמדה הרשמי של השפה הערבית, הם יישמו שינויים מוגבלים, והסכימו להוסיף ערבית רק בכבישים ראשיים ובאזורי אוכלוסייה ערביים משמעותיים, בנימוק של אילוצים כספיים ולוגיסטיים. המקרה מתייחס לסעיף 82 של צו המלך במועצה 1922, המתפרש בכך שאינו מספק מנדט ברור לרשויות המקומיות. בעוד הנשיא ברק תמך בחובת סימון הערבית לשוויון ולגישה, בין היתר בהסתמך על ההקשר ההיסטורי והבינלאומי של העיקרון, השופט חשין חלק על כך, והדגיש את היעדר חובה משפטית ללא ראיות ישירות לפגיעה בפרקטיקות הנוכחיות. הוא הדגיש כי זכויות השפה צריכות לנבוע מפעולה חקיקתית ולא מסמכות שיפוטית, והזהיר מפני הרחבת זכויות המיעוט מעבר לנורמות המקובלות ללא שיח פוליטי רחב יותר. השופטת דורנר תמכה בנשיא ברק, הדגישה את תפקידו של השוויון בשלטון וקבעה כי הדרת השפה הערבית פוגעת בהכרה תרבותית ובזכויות. ההחלטה עולה בקנה אחד עם מחויבותה של ישראל לפלורליזם לשוני, המעגנת את חובת הערבית בכל השילוט העירוני, מחזקת את הכבוד והשוויון לאזרחים הערבים, תוך הבחנה בין מדיניות המדינה לבין פעולות מוניציפליות.