ע"פ 42768-09-15

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לפרשנות חוק המאפשרת לבית המשפט להורות למדינה לפצות אדם על מעצר חסר בסיס, שהביא לשחרורו ללא כתב אישום. הסעיף המדובר קובע כי ניתן לשקול פיצוי "ללא כתב אישום", והדיון נסוב סביב עיתוי הדיון בפיצויים. הסנגור טען לפרשנות מרחיבה וטען כי יש להבין את הסעיף כ"פסוק" המתאר את המצב עם שחרורו, המאפשר תביעות פיצויים גם אם יוגש כתב אישום מאוחר יותר. עם זאת, בית המשפט מצא פרשנות זו בלתי נסבלת, והדגיש כי כוונת המחוקק הייתה לבסס זיקה ישירה בין ההחלטה בכתב האישום לבין הדיון בפיצויים. נוסח הסעיף, המזכיר במפורש "ללא כתב אישום", תומך בדעה זו. יתר על כן, ההיגיון המעשי והמשפטי מכתיב כי לבית המשפט צריכה להיות גישה לתמונה הראייתית המלאה כדי להחליט אם המעצר לא היה מוצדק, דבר המתאפשר רק לאחר קבלת ההחלטה על כתב האישום. בנוסף, השיפוט הערכי הגלום בסעיף מצביע על כך שהחופש ממעצר שרירותי גובר על צרכי החקירה. לכן, בית המשפט לא צריך לפסוק פיצויים ללא אינדיקציה ברורה של המחוקק. גם התקנות שצוטטו על ידי הסניגור נמצאו בלתי משכנעות, שכן הן נוגעות להליך תביעת הפיצוי ואינן משנות את פרשנות הסעיף. בית המשפט הגיע למסקנה כי נוסחו הנוכחי של החוק אינו מאפשר לדון בפיצויים בשלב השחרור לפני קבלת ההחלטה בכתב האישום. לפיכך נדחה הערעור, כאשר השופטים הסכימו פה אחד עם דעתו של השופט ברלינר.