ע"א 472/95

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט העליון מקרה בו היו מעורבים מספר תובעים (המערערים) אשר רכשו 36 דירות מחברת שיכון עולים בע"מ (המשיבה) וביקשו פיצוי בגין ליקויי בנייה, ירידת ערך דירה ועוגמת נפש. בית המשפט המחוזי דחה בעבר חלק מתביעתם, אך התיר למשיב הזדמנות לתקן את הליקויים, דרך פעולה שלא נטענה על ידי המערערים. הדבר הוביל ליישום כושל ולפשרה שלא צלחה, שכללה מומחה שמונה על ידי בית המשפט והובילה בסופו של דבר לערעורים. בית המשפט העליון מצא כי אכיפת פסק הדין המקורי תחייב פיקוח בלתי סביר של בית המשפט בשל מורכבותו והיסטוריה של תיקונים כושלים, ולכן הסכים כי פסק הדין אינו מחייב מינוי מומחה אחר. ניסיונותיו הכושלים של המוכר בעבר לתקן הצדיקו פסיקת פיצוי כספי לתובעים בגין ליקויי בנייה, גם למי שמכרו את דירותיהם. בית המשפט הכיר בכך שעילת התביעה קמה עם מסירת הדירות הפגומות, מה שזיכה את המוכרים בפיצוי. ההחלטה התייחסה גם לסוגיות הנוגעות ליישום הראוי של ממצאי המומחים וקבעה כי פיקוח רחב יותר על הביצוע אינו ישים, ולכן מחייב פסק דין מתוקן בבית המשפט המחוזי. בנוסף, בית המשפט התאים את שכר הטרחה שנפסק כך שישקף את עלויות התיקון המשמעותיות הכרוכות בכך ואישר פיצוי בגין עוגמת נפש. בעקבות זאת התקבל ערעור הדיירים, והתיק הועבר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים בהתאם להחלטה זו, תוך הבטחת פיצוי בגין ליקויים והתייחסות למחדלים שנפלו בפסק הדין הקודם.