ע"א 47/51

תקציר

המקרה, ש' בדר נ' פ' בוכמן ופ' בדר נ' שולין, סובב סביב סכסוך בעלות על חצרים עסקיים. המערער, מר בדר, הפעיל חנות ממתקים בבניין שהופקע על ידי שלטונות המנדט בשנת 1944. הוא הועבר למקום חדש בתוך בית הקפה של המשיבים, מכוח שורה של הודעות דיור זמני שהוצאו על ידי הרשויות. ההודעות חייבו את מר בדר לשלם למשיבים סכום חודשי, ששונה בהמשך לתשלומים ישירים אליהם. למרות פקיעת ההודעה הסופית בנובמבר 1947, נשאר מר בדר בחזקתו והמשיך לשלם למשיבים, שקיבלו את התשלומים עד אוגוסט 1948. מר בדר טען כי בין הצדדים נוצר הסכם שכירות מכללא, שהופך אותו לדייר מוגן. עם זאת, בית המשפט קבע כי התשלומים בוצעו באופן זמני ומבלי לפגוע בזכויות הצדדים, עד להחלטה סופית של הממונה על המחוז. בית המשפט הדגיש כי כוונת הצדדים לא הצביעה על יחסי שכירות קבועים, במיוחד נוכח המצב המעורפל סביב זמינות הבניין המקורי. בנוסף, סמכויות הממונה לפי תקנה 72ב ומשך הזמן הקצר של התשלומים נשקלו כנגד מציאת שוכר. בית המשפט הגיע למסקנה כי החזקתו של מר בדר היא הסדר זמני ולא חכירה, ודחה את ערעורו והורה לו לפנות את המקום. פסק דין זה מדגיש את הצורך לשקול את מכלול הנסיבות ולא רק את קבלת שכר הדירה, כדי להימנע מעקיפת חוקי הגנת הדייר.