ע"פ 107/58

תקציר

פסק הדין דן בערעור על תיק פלילי שהוגש נגד חברה ומנהליה לפי סעיף 5(1) לפקודת סמכויות היבוא, היצוא והמכס (הגנה), 1939, בגין ייבוא טובין לישראל בניגוד לסעיפים 2 ו-3(א) לצו רשיונות יבוא, 1939. כתב האישום כולל 32 סעיפים, שכולם יוחסו לחברה ואחד ממנהליה, ואילו שלושה סעיפים יוחסו לדירקטור השני. האישומים נובעים ממכירה ומכירה של חלק מהסחורה המיובאת, שהפרו תנאי בהיתרי היבוא. התנאי קבע כי הטובין מיועדים אך ורק למפעל החברה ולא ניתן למכור או להעביר אותם לצדדים שלישיים. בית משפט קמא זיכה את הנאשמים, והיועץ המשפטי לממשלה ערער. פסק הדין דן בחוקים החלים, לרבות החוק לעידוד השקעות הון, תש"י-1950, ופקודת הפרשנות. הוא מתעמק באופיים המשפטי של היתרי היבוא ובהשלכות של הפרת התנאים המפורטים בהם. מסקנת השופטים היא כי ההיתרים לא היו פסולים מטבעם בשל ההפרה וכי האיסור הכללי על פעולות יבוא לא חל. בנוסף, הם מציינים כי ההיתרים לא בוטלו, ולרשות שהנפיקה אותם יש שיקול דעת לעשות זאת. כמו כן, השופטים בוחנים את עיתוי פעולות היבוא ואת התיקונים שהוכנסו בחוקים הרלוונטיים, ומגיעים למסקנה כי על הפעולות המדוברות חלים הדינים שהיו בתוקף בעת הייבוא, ולא אלה שתוקנו לאחר מכן. בסופו של דבר, השופטים פוסקים לטובת הנאשמים, ומאשרים את פסק דינו של בית משפט קמא לזיכוי. השופט אגרנט, הכותב את פסק הדין, מדגיש כי כוונת המחוקק בשנת 1950 הייתה לעודד העברת הון לישראל להשקעה, מה שמסביר את היעדר הוראות עונשין בחוק. הגישה המקלה, הם טוענים, הייתה מכוונת ונועדה להקל על העברת הון. פסק הדין מדגיש את כוח שיקול הדעת של הרשויות בטיפול בהיתרי יבוא ואת ההשלכות של הפרת תנאי היתר.