ד"מ 27101-08-20

תקציר

התובע, עובד בשכר יומי במגזר החקלאי, תבע את מעסיקו בגין שכר והטבות שונות שלא שולמו. השופטת פתחה בדחותה את טענת הנתבע כי תביעותיו הקודמות של התובע הצביעו על כך שיש לדחות את התביעה הנוכחית, בקובעו כי יש לבחון כל טענה לגופה. לאחר מכן פנתה השופטת לטענת התובע בדבר שכרו והיקף העסקתו, וקבעה כי עדותו של התובע, שלא נתמכה בשום ראיה, אינה אמינה. השופטת קיבלה את ראיות הנתבעת לפיהן נמסרו לתובע הודעות לעובד וכי תלושי השכר שיקפו נאמנה את תנאי העסקתו. השופטת קיבלה גם את הסברה של הנתבעת לפער בין השעות שנרשמו בדו"חות הנוכחות לבין תלושי השכר, וציינה כי התובע קיבל שכר עבור יותר שעות ממה שעבד בפועל. באשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע, פסק השופט לטובת הנתבעת, וקבע כי התובע נטש את עבודתו ללא הודעה מוקדמת. השופטת ביססה החלטה זו על עדויות עדי הנתבעת ועל מסמכים מקבילים המעידים כי התובע הפסיק להגיע לעבודה. השופט קיבל חלקית את תביעות התובע לתוספת שכר. הנתבע חויב לשלם לתובע 40 ₪ עבור תוספת משפחה למשך חודשיים, 320 ₪ כמענק שנתי עבור שמונה ימי עבודה, 1,717 ₪ עבור ימי חופשה שלא נוצלו ו-1,060 ₪ כדמי חגים עבור חמישה ימים. עם זאת, השופטת דחתה את טענות התובע לקצבת כלכלה, הפרשות לקרן השתלמות, שעות קיץ ופיצוי בגין אי יידוע העובד. השופטת דחתה גם את טענות הקיזוז של הנתבעת, שלא הועלו במועד וחסרות שחר. בסיכומו של דבר, תביעת התובע התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם לתובע סך של 3,137 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בשל הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק.