ת"א 26842-02-20

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב תביעה של תובע לקבלת תשלום מהנתבע על סמך מספר שיקים שנמשכו מחשבונו של הנתבע. התובעת טענה כי הנתבעת נתנה לבנה רשות להשתמש בשיקים שלה לפירעון חובותיו הפרטיים, ולכן החתימות על השיקים אושרו. עם זאת, הנתבעת הכחישה כי נתנה לבנה אישור כזה וטענה כי אפשרה לבניה להשתמש בשיקים שלה רק כאשר חתמה עליהם בעצמה. בית המשפט נדרש לקבוע האם החתימות על השיקים נעשו ברשות הנתבע, ומהוות "חתימה ברשות". לאחר הערכת הראיות ושקילת נטל ההוכחה המוטל על התובע, פסק השופט לטובת הנתבע. התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהנתבעת אישרה לבנה להשתמש בשיקים שלה ולחתום עליהם בשמה. יתר על כן, רשלנותה של התובעת באי אימות האישור והיעדר עדותו של הבן, שראיותיו היו מכריעות, פעלו כנגד טענתה. עוד ציינה השופטת כי יש לדחות את הטענה בדבר השיקים עם חתימות בערבית, שכן לא הוכח כי הנתבע חתם עליהם. לפיכך הורה השופט על מחיקת התביעה ופסק לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מהתובע, בסך 12,000 ₪. פסק הדין התבסס על שטר החוב בלבד, וטענות הצדדים לגבי עסקת הבסיס וגובה החוב נשמרו להליך אחר.