ת"א 40611-03-10

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל ביקש לאסור על נתבע לעשות שימוש לא חקלאי בקרקע בבעלות המדינה שחכר, קרי הסבת מבנה מגורים לשתי יחידות נפרדות והשכרת מחסן לצד שלישי. המינהל ביסס את תביעתו על הסכם החכירה עם הנתבעת, החלטות מועצת מקרקעי ישראל וחוק ההתיישבות החקלאית. עם זאת, הנתבע טען כי המינהל פעל באופן שרירותי וללא התחשבות במצבו האישי והכלכלי, שכן הוא לא יכול היה עוד להתפרנס מחקלאות בשל בעיות בריאותיות ושינויים בענף. בית המשפט מצא כי המינהל לא שקל את נסיבותיו הייחודיות של הנתבעת או את השיקולים הכלליים הרלוונטיים בבואו להטיל איסור גורף על שכירות. בית המשפט קבע כי בעוד שהמינהל יכול להחליט שלא לחכור, החלטה כזו צריכה להתקבל בשיקול דעת ראוי ולאחר בחינת מכלול הגורמים הרלוונטיים, דבר שלא התרחש במקרה זה. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת המינהל לצווי מניעה הנוגעים להשכרת המחסן. באשר ליחידת הדיור, הורה בית המשפט לנתבעת להשיב את בית המגורים השני למצבו המקורי כיחידה אחת בתוך שישה חודשים. תקופה זו ניתנה על מנת לאפשר לנאשם לארגן את ענייניו ולהגיש בקשה למינהל להכשרת היחידה השנייה. בפסק הדין הודגש כי כל צד יישא בהוצאותיו. פסק דין זה הדגיש את הצורך בגישה מאוזנת ובהערכה פרטנית של מינהל מקרקעי ישראל בניהול קרקעות המדינה.