עמ"נ 41968-10-17

תקציר

פסק הדין דוחה את העררים שהובאו בפניו על יסוד העובדה שהחלטות ועדת הערר סבירות ונקיות מפגמים מינהליים. לוועדת הערר ניתן שיקול דעת רחב בבחינת טענות בעלי נכסים כנגד החלטות מינהל ארנונה, ובית המשפט לעניינים מנהליים יתערב רק בנסיבות חריגות, שאין במקרה זה. הערעורים נסובו סביב פרשנותו של סעיף 330 לפקודה, המתייחס לארנונה בגין מבנים שנהרסו או ניזוקו. המחלוקת העיקרית הייתה האם רכושם של המערערים עמד בתנאי הפטור ממס, ובפרט האם ניזוק במידה שאינה ראויה למגורים. בית המשפט מסכים עם עמדת ועדת הערר כי קרבתו של הנכס למפגע סביבתי אינה מכשירה אותו אוטומטית כבלתי ראוי לשימוש, ולא היה די בראיות שהציגו המערערים כדי להוכיח אחרת. זאת ועוד, בית המשפט מקבל את טענת המשיב כי טענת ההפליה אינה בסמכותה של ועדת הערר, והמערערים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. ככלל, פסק הדין קובע כי החלטות ועדת הערר היו מבוססות ודוחה את העררים, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. הערבות שהופקדה על ידי המערערים תוחזר, ולצדדים זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 30 יום.