ע"א 16639-09-10

תקציר

פסק הדין דן בעילות הפינוי ובסעד מן הצדק בסכסוך שוכר-משכיר, בפרט בכל הנוגע לנטישת הנכס המושכר. בערעור שכנגד, שהוגש על ידי המשיבים (השוכרים), נטען כי המערערת (המשכירה) ויתרה על עילות הפינוי בכך שלא הזכירה אותן במכתבים שונים. עם זאת, בית המשפט פוסק לטובת המערערת, בקובעו כי קבלת דמי השכירות על ידי המשכיר אינה מהווה ויתור על עילת הנטישה "הנקייה", ויש לדחות את הערעור שכנגד. במעבר לערעור העיקרי, המתמקד בסעד מן הצדק, לבית המשפט יש סמכות לקבוע כי לא יהיה זה צודק לפנות את הדייר למרות קיומה של עילת פינוי. ההנחיה למתן סעד כזה כרוכה בהערכת חומרת השלכות הפינוי וחומרת הפגיעה בחוק, ומתן סעד רק אם הראשון עולה באופן משמעותי על האחרון. במקרה דנן, התנהלות המשיבים לאורך שנים רבות, לרבות אי חזרתם לישראל כפי שהוכרז, פועלת לרעתם. בית המשפט מציין כי ניתנה למשיבים הזדמנות לחזור בהם מהצהרתם, אך לא עשו כן בתוך זמן סביר. בנוסף, הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא אינו מספק, וערכאת הערעור מוצאת כי אין מקום להעניק למשיבים סעד מן היושר. תחת זאת, הערעור העיקרי מתקבל, והמשיבים נדרשים לפנות את הדירה. עם זאת, פינוי זה מותנה בכך שהמערערת תפקיד סכום פיצויים נקוב בידי בא כוח המשיב. הסכום ייקבע על ידי שמאי על בסיס חלקם של המשיבים בדמי המפתח שהיו מקבלים מהמערערת אילו היו מממשים את זכויותיהם. מועד הפינוי נקבע 30 יום לאחר הפקדת הפיצויים. אם הצדדים אינם יכולים להסכים על יישום החלטה זו, הם יכולים לחזור לבית המשפט קמא לפיקוח ופתרון של כל הסוגיות העומדות על הפרק. כמו כן, חויבו המשיבים לשלם למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.7.2010, אם לא ישולם סכום הפיצוי. פסק הדין מסתיים בדחיית הערעור שכנגד ובקבלת הערעור העיקרי בתנאים המפורטים. השופט ישעיהו שנלר מוסר את פסק הדין, עליו מוסכמים השופטים ד"ר קובי ורדי ורות לבכר שרון.