ע"א 8130/19

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע ליכולת ערעור של פסק דין המורה על עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות. על פי סעיף 38 לחוק הבוררות, ניתן לערער על החלטות כאלה רק בסמכות, ולא באופן אוטומטי בזכות. הפסקה המובאת מסבירה את הרציונל המשפטי העומד מאחורי דרישה זו, תוך ציטוט פרשנויות פסיקתיות קודמות להוראות חוק הבוררות. הכללתו של רכיב נוסף, ביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, בפסק הדין, אינה משנה את העובדה שנדרשת רשות ערעור. זאת, משום שהחלטת הביטול עצמה אינה מהווה מסקנה מוחלטת למקרה, ולפיכך אינה מקנה למערער זכות ערעור אוטומטית. הסעיף מצביע על עמימות מסוימת בפסקי דין קודמים בנושא, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי יש לתת ארכה של זמן להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין במקרה זה, בשל חוסר הבהירות סביב הנסיבות הספציפיות. משכך, הערעור נדחה, ולמערער ניתנת מסגרת זמן קצובה לבקש רשות ערעור על פסק הדין, מתוך הבנה כי ההחלטה תצוין ותצורף לבקשה. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.