ע"מ 39857-01-10

תקציר

בית המשפט דן בשני ערעורים מאוחדים על שומות מס הכנסה שערכה מס הכנסה (המשיב) נגד אב ובנו, עזמי וראני, במשך מספר שנים בין השנים 2003 ל-2007. המחלוקת העיקרית היא על בעלות על משאית ועסק להפצת משקאות קלים המופעל באמצעות המשאית. ראני ואמו טוענים כי העסק והמשאית היו תמיד בבעלותו של רני, ואילו עזמי טוען כי עבד רק כנהג וכעובד. המשיב, לעומת זאת, טוען כי עזמי היה במקור הבעלים של המשאית והעביר אותה לראני באופן מלאכותי, ולכן יש לחייב את ההכנסות מהעסק במס כהכנסות של עזמי. לחילופין, טוען המשיב כי המשאית הוחכרה על ידי רני מעאזמי ויש לחייב את ההכנסה במס כשכירות נכס. עניין נוסף השנוי במחלוקת הוא ההכרה בהוצאות הסולר שעליהן דיווחו המערערים, שלדעת המשיב מופרזות. בית המשפט קובע כי עזמי לא היה הבעלים של המשאית או העסק בשום שלב, וטענת המרת הנכסים שהגיש המשיב אינה יכולה לעמוד. יתר על כן, מאחר שהמשאית מעולם לא הייתה של עזמי, גם התביעה לעסקה מלאכותית נדחית. באשר לערעורו של רני, בית המשפט קובע כי העסקה בינו לבין אביו אינה יכולה להיחשב כמושכר, שכן האלמנטים האופייניים להסכם שכירות אינם מתקיימים במקרה זה. בית המשפט דן גם באפשרות למסות את הכנסותיו של רני בשיעורים נמוכים יותר, שכן נראה כי העבודה נעשתה על ידי עזמי בלבד, אך המשיב לא טען זאת בסיכומיו, ולכן התביעה נחשבת לנטושה. עוד טען המשיב כי קיימים פערי הון בלתי מוסברים בדברי רני, אך גם טענה זו לא נטענה בסיכומים ועל כן היא נדחית. לבסוף, באשר להוצאות הסולר, בית המשפט מצדד במערערים, שכן טענת המשיב מבוססת על תדריך כלכלי שאינו חל על השנים הנדונות. בית המשפט מחליט לקבל את שני הערעורים ולבטל את שומות המס שערך המשיב, תוך שהוא פוסק לכל מערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪, ובסך הכל 8,000 ₪.