עפ"ת 24804-06-24

תקציר

מסקנת פסק הדין היא כי יש לדחות את הערעור על סמך ההוראות הרלוונטיות בחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, ובפרט סעיפים 229 ו-230. החוק קובע שלוש אפשרויות למי שמקבל הודעת קנס: לשלם את הקנס תוך 90 יום, לבקש ביטול תוך 30 יום, או לבחור במשפט תוך 90 יום. תשלום הקנס מרמז על קבלת אשמה, סיום התהליך. במקרה זה, שילם המערער את הקנס 20 יום לאחר קבלתו, אשר לפי סעיף 229(ח) נחשב להודאה באשמה, כאשר הרשעה הפיכה רק בנסיבות חריגות. טענתו של המערער בדבר טעות, אי הבנה והשפעת ההרשעה על רישיונו אינה עומדת בגדר "טעמים מיוחדים" לפסילה על פי תקדימים, כגון שדיד נ' מדינת ישראל (2021) ועוד. בית משפט קמא הדגיש כי עיכובים נוספים וניסיונות לבטל את הדו"ח חיזקו את היעדר ההצדקה לבקשה. באשר לטענה לעיוות דין, בית המשפט לא מצא ראיות לטעויות או עוולות במשפט. תגובתו הראשונית של המערער למשטרה הצביעה על הודאה משתמעת ולא על הכחשה, ולא הותירה עילה לפתיחת התיק מחדש. משכך, לא מצאה ערכאת הערעור עילה להפוך את החלטת בית משפט קמא, והביאה לדחיית הערעור.