עת"מ 8791/08

תקציר

צו הארנונה של עיריית ירושלים, המסדיר את הארנונה, עבר בשנים 1992 ו-1993 שינויים שהשפיעו על שיעור המיסוי של מוסדות ציבוריים ופרטיים שונים, לרבות מרפאות ובתי חולים. הצו, במתכונתו המקורית, קבע כי מבנים המשמשים "בתי ספר, גני ילדים ציבוריים, ישיבות, כוללים, הקדשות, מוזיאונים, מרפאות ובתי חולים" ישלמו ארנונה מופחתת. הגרסה משנת 1992 המשיכה לפטור מקומות אלה, אך לא ציינה כי עליהם להיות ציבוריים. הדבר הוביל למחלוקת על פרשנות החוק, כאשר קליניקות פרטיות טענו כי הן זכאיות לאותה הפחתת מס כמו מוסדות ציבוריים. בשנת 1993 תוקן הצו והובהר כי התעריף המופחת חל רק על מרפאות ציבוריות ובתי חולים. הקליניקות הפרטיות ערערו על שינוי זה, וטענו כי מדובר בשינוי סיווג רכוש שלא כדין ללא אישור ועדת שרים, כמתחייב מהקפאת הוראות חוק ההסדרים. לטענתם, בנוסח הקודם של הצו לא נעשתה הבחנה בין מוסדות ציבוריים לפרטיים וכי התיקון יצר סיווג חדש. עם זאת, בית המשפט מצא כי התיקון משנת 1993 רק הבהיר את המצב הקיים, שכן מרפאות פרטיות חויבו מאז ומתמיד במס בשיעור הרגיל בעוד מוסדות ציבור נהנו מהמס המופחת. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הסיווג אינו תקף, שכן הוא מבחין בין מרפאות ציבוריות לפרטיות על פי אופי השימוש בהן, שהוא קריטריון סביר לצורכי מיסוי. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לסווג את המרפאות הפרטיות כמרפאות קופות חולים משום שהן משרתות מטופלים המופנים על ידי קופות החולים, והדגיש כי טיבן העיקרי הוא פרקטיקה רפואית למטרות רווח. בעקבות זאת נדחתה העתירה, והקליניקות הפרטיות חויבו לשלם לעירייה הוצאות משפט ואגרות בסך 40,000 ₪.