ע"א 6707-11-13

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר פסק לטובת טענת הבעלות של המשיבים על חלקת קרקע. המערערת הצליחה לטעון כי שגה בית משפט קמא בכך שלא קיבל כראיה פסק דין משנת 1989, אשר שם קץ לטענת הבעלות של המשיבים. בפסק הדין נקבע כי פנייה של המשיבים לרמ"י תטופל בהתאם לתקנה מסוימת המכונה ת/1. התקנה נגעה להסדר שמאפשר לפולשים של אדמות מדינה לקבל בהדרגה חוזי חכירה, ולתמרץ אותם להסדיר את החזקתם. בית המשפט קבע, כי זכותם של המשיבים ליהנות מהתקנה תלויה בכך שיגישו בקשה תוך זמן סביר. הסכם הפשרה בין הצדדים התפרש כבעל תנאי השעיה, אשר חייב את המשיבים לפנות לרשות תוך זמן סביר. בקשתם של המשיבים, שהוגשה למעלה מ-20 שנה לאחר מכן, לא נדונה במועד, במיוחד בהתחשב בתכלית התקנה – לעודד פולשים לבוא ולהסדיר את החזקתם. יתר על כן, בית המשפט קבע כי החלטות רמ"י המאשרות שינויים בתעריפים המשולמים בגין חכירות מצדיקות את חוסר המעש של המשיבים במימוש זכויותיהם על פי פסק הדין משנת 1989. עוד צוין בפסק הדין כי כיבוד פסק הדין משנת 1989 ייצור אפליה לרעה של תושבים אחרים שהגישו בקשה לחכירות לפי התקנות הנוכחיות ושילמו תעריפים גבוהים יותר. בהעדר ערעור שכנגד, אישר בית המשפט קמא את דחייתו של בית משפט קמא את יתר טענות המשיבים. השופט שטמר הציע לתת למשיבים 12 חודשים לפנות את הקרקע ולהרוס את כל המבנים שייבנו עליה, מה שיאפשר להם זמן להגיע להסדר עם מנהל מקרקעי ישראל לפי התקנות הנוכחיות. פסק הדין פסק גם הוצאות ושכר טרחת עורך דין לרשות מקרקעי ישראל. השופט בר-זיו והשופט זרנקין הסכימו עם הכרעת הדין.