ת"פ 23/96

תקציר

הכרעת הדין מזכה את הנאשם מאשמת הריגה, אך מוצא אותו אשם בעבירה הפחותה של גרימת מוות ברשלנות. השופט משרטט את עובדות המקרה, בו ירה הנאשם למוות בחברו הטוב ביותר בעת שניסה להדגים שליפה מהירה של אקדחו של חברו. למרות שהעובדות ברובן אינן שנויות במחלוקת, שתי סוגיות מרכזיות של עובדה שנויות במחלוקת. ראשית, האם ידע הנאשם כי האקדח טעון בעת ביצוע ההדגמה, ושנית, האם הקורבן צפה או צפה את מעשיו של הנאשם. בסוגיה הראשונה, השופט קובע כי למרות שהנאשם היה נוכח ככל הנראה בעת שהקורבן טען את האקדח, הראיות מצביעות על כך שהנאשם לא הבין עד הסוף את מעמדו של האקדח, ולא ייחס חשיבות לשאלה זו. השופט מגדיר את הלך רוחו של הנאשם ככזה של רשלנות פושעת, כאשר לא וידא את בטיחות הנשק לפני ההפגנה. באשר לסוגיה השנייה, השופט מגיע למסקנה כי הקורבן לא צפה ולא צפה את מעשיו של הנאשם, ועדותו של הנאשם בעניין זה אינה אמינה. עם זאת, השופט מדגיש כי רשלנות הקורבן, אם בכלל, אינה רלוונטית למקרה. ככלל, השופט קובע כי היסוד הנפשי הנדרש להריגה לא הוכח, שכן הנאשם לא נטל במודע סיכון בלתי סביר. עם זאת, השופט מוצא את הנאשם אשם בגרימת מוות ברשלנות, שכן היה עליו להיות מודע לסיכון על פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות.